על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי – Détails, épisodes et analyse

אהרון לוין, שהוא היום משורר ומחזאי ובמאי, ובימים אלה גם גמר להקליט אלבום ראשון שבו הוא מבצע את שיריו, לא היה ילד כותב. את הצעדים הראשונים שלו בעולם הזה עשה רק אחרי מותו של אביו, המחזאי חנוך לוין. אהרון היה אז בן תשע עשרה, ועם מות אביו משהו – כך הוא מספר – משהו נפתח בו. אלא שאם הוא קיווה שהיצירה תשחרר אותו מצלו של האב, נדמה שקרה ההפך – באחד משיריו אהרון כותב ״כמה מטופש וכפוי לכתוב על אבי שמת לפני עשרים שנה, אבא שהונצח עד כלות... אוחחח, כמה הם אוהבים לגרגר אותו... אני מפהק מרוב שעמום״, ועם זאת ספרו, ועכשיו האלבום שלו,מכילים שירי געגוע ואבל עדינים ויפים ונוגעים ללב מאוד.

בתוך השיחה שלנו משולבים מספר קטעים מן האלבום שלאהרון עם המוזיקאי דור כרמלי; קטע מהמחזה שלו, זוכה פסטיבל עכו, שנושא את הכותרת ״פפפפ״ ומתאר סגן אלוף, מפקד צוללת דולפין ישראלית שמשגר טילים גרעיניים לאיראן; וגם רגעים קטנטנים מן הסרט ״הפשע הקרוי אדם״ שאחיו רפאל לוין יצר על אביהם, ומשתיים מהצגותיו של חנוך לוין, ״אשכבה״ ו״ההולכים בחושך״.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

שולה מודן הייתה ילדה טובה. בגיל שמונים היא יודעת להסתכל לאחור ולראות שהיא התחילה לדבר רק עם מותו של אביה, שהיה איש שותק, שותק כמו דג – ואם תקשיבו לשיחה שלנו תגלו עד כמה הוא היה מודע לדימוי הזה – ושבמותו הוא ציווה עליה להתחיל לבטא את עצמה. שולה, שהיא פסיכותרפיסטית במקצועה, מוכרת הרבה יותר כסופרת ועורכת ומתרגמת ומחברת ספרי בישול וספרי ילדים ורומנים. שוחחנו זמן לא רב אחרי שראה אור הרומן החדש שלה ״כל יום בולע שמש״, שבמרכזו אישה, כלומר בת דמותה, שבורחת מבית החולים, פוגשת גבר חסר בית ובמהלך השיחות איתו היא מגלה עולם חדש.  בראיון שלה לגילי איזיקוביץ על אותו ספר, היא צוטטה בכותרת כמי שאומרת כי לא מלמדים אותנו איך למות, ולא יכולנו אלא להתחיל את השיחה משם.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם ג׳רמי פוגל.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשאוהד מילשטיין החל לצלם את רחל, הבחורה שהתאהב בה, לא היה לו מושג איזו דרמה מחכה לשניהם בהמשך החיים – הדרמה שהובילה לסרט ״שבוע 23״, ולסרטים האישיים היפהפיים שבאו בעקבותיו. רחל נכנסה להיריון חודשים ספורים אחרי שהיכרו, הם התבשרו שעומדים להיוולד להם תאומים זהים, ואז אחד העוברים מת והם מצאו את עצמם מתלבטים מה לעשות הלאה. אוהד הוא לא דברן גדול, כצפוי מבמאי קולנוע עטור פרסים, הוא מדבר דרך המצלמה. ובכל זאת שוחחנו על ההתמודדויות ההן ועל מה שהותירו בחייו, על השמחה בילד שנולד והאבל על תאומו שמת, ועל היצירה שנבעה מתוך כל אלה. בשיחה שלנו משולבים גם קטעים מהסרט המדובר וגם משני הבאים אחריו: ״לילות קיץ״ ו״מונוגמיה״, והיא אמנם קצרה מהרגיל אבל נדמה לי שיש בה נקודת מבט מיוחדת מאוד.

⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).  

את שם הפודקאסט קורא הפעם עמית אולמן.

Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠

Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בראשית שנות השמונים, כשהתקשורת העולמית החלה לדווח על מקרים ראשונים של איזו מגיפה מסתורית שהורגת בעיקר הומואים, איציק לוי היה סטודנט בבית הספר לרפואה בירושלים. בארץ איש לא העז לדבר אז על איידס, אבל הילד שאיבד בילדותו חבר קרוב שחלה בסרטן, ידע שהוא חייב להתגייס להציל – את המודרים, המוחלשים, את מי שננטשו אפילו על ידי משפחותיהם. ד״ר איציק לוי הוא מחלוצי רפואת האיידס בישראל והוא ניהל את ההוספיס לחולי איידס בבית החולים שיבא בתל השומר עד לסגירתו. הוא סיפר לי על החיים, שהיו נוכחים מאוד בהוספיס, גם בצילו של המוות, על ההתמודדות שלו כרופא שליווה צעירים אל מותם, ועל המצב הנוכחי בתחום, שיש בו תערובת של תקווה ומדיניות מקוממת מאוד.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

שתי צעירות נפגשות, מתאהבות, ומשוכנעות שכל העולם חוגג את האהבה שלהן. אלא שחודשים ספורים לאחר מכן מתברר שאחת מהן חולה בסרטן. מעין רוגל – שהייתה חברת נבחרת ישראל בטקוואנדו והיום היא סופרת, תסריטאית ומדריכת כתיבה, איבדה כך את בת הזוג שלה קרן.  ברומן הראשון שלה, ״היינו יכולות לנסוע״, היא כתבה סיפור אלטרנטיבי, אבל גם לו אין סוף טוב. כי מעין אומרת שהיא לא התיידדה עם המוות, לא סלחה לו על שגזל ממנה את התקווה ולא התפייסה איתו. עם החיים דווקא כן. כפי שתשמעו בבירור בשיחתנו.

עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק (ותוכלו גם לכתוב לי שם).

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

רוני קובן איבד את אביו עוד לפני שסיים את השירות הצבאי בגלי צה״ל – התחנה שאמורה הייתה להיות לא רק מקפצה לקריירה, אלא סוג של כרטיס כניסה משפחתי אל הישראליות החמקמקה. ״הלילה שבו אבא שלי מת, ברא אותי״, כך הוא אומר בשיחתנו, שנעה במסלול שאיכשהו מצליח להיות גם מזוגזג אבל גם מעגלי, בין מחזות שכתב לתסריט שעליו הוא עובד ולספר שהוא חולם לכתוב, בין סיפורי משפחה מרחיבי לב שהם לא פחות מזה חורצי לב לחוויות מקריירה של דוקומנטריסט ומראיין שגם כשהוא מתראיין לפודקאסט אישי לגמרי לא מצליח לכבות את הסקרנות וגם קצת לראיין את המראיינת.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

על כריכת הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, הטרילוגיה הצורבת-החריפה-העצובה-המשמחת והמנחמת של מרית בן ישראל מופיעה תמונה שלה עצמה, בגיל 12, וזה מפני שהסיפור, שבמרכזו ילדות המוגשות כקורבן לדרקון, הוא, כפי שמסבירה מרית, סיפור אמיתי לגמרי. משהו על האמת הזו, על המציאות של הסיפור, על הילדות שלה עצמה ועל המקומות שבהם היא מצאה נחמה, מרית מספרת בשיחה שלנו. מי שמכירים את הבלוג הנפלא של מרית ״עיר האושר״ ומי שנתקלו בעבודתה בבית הספר לתיאטרון חזותי – שהיא הייתה ממקימיו – או בקולנוע או בתיאטרון הקרון לא יופתעו מהרוחב והעומק שאליו מגיעה השיחה איתה, שמתחילה בזיכרון ילדות אחד יוצא דופן.

הקטע שמרית קוראת מתוך הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, ובו סיפור פרידתה של נועה מסבא שלה, קוצר מעט כדי להתאים לפודקאסט ומומלץ בחום לקרוא אותו במלואו במקור 

(ומומלץ עוד יותר לבקר בבלוג של מרית ״עיר האושר״, ואז לקרוא את הטרילוגיה כולה, וגם את ״סיפורים יכולים להציל״, סיפרה של מרית בן ישראל על אגדות, המוזכר חטופות בשיחתנו). 

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

לא אצל כל משוררת הפיתוי לבחון את הקשר בין הביוגרפיה האישית לבין השירה גדול כל כך, כפי שהוא אחרי קריאת שיריה של אורית גידלי. בארבעת ספרי השירה שלה עד כה, גידלי נוגעת שוב ושוב במוות, בנוכחותם של מתים בחייה, במחלתה של אמה ובקושי בגדול להיפרד ממנה – ואת תהליך הכתיבה שלה היא מתארת כבהלה והכלה, בהלה נוספת ושוב הכלה, כאילו השירה נותנת לה הזדמנות להתמודד עם העולם בלי להדחיק או לברוח. דיברנו על הצחוק, שהוא הנשק הסודי שנשלף בלוויה ובשבעה, על רחמים עצמיים וגם על אירוע יוצא דופן שבו אורית פגשה שוב את אמה. השיר שבו נפתח הפרק הזה הוא השיר ״את״, מספרה ״סמיכות״.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

את מערכת היחסים שהייתה לה ולבעלה, עליזה ציגלר מגדירה כסימביוטית. עד כדי כך שאפילו ספרים הם קראו ביחד. ולכן כשראובן נהרג בהתרסקות מטוס קל בשדה התעופה של חיפה, היה לה לגמרי לא ברור איך להמשיך עכשיו, לבדה. מאז חלפו קצת יותר מ-14 שנה, נוכחותו של ראובן לא התפוגגה, הגעגועים גוברים – כך היא אומרת – וגם התסכול על ההחמצה, למשל על כך שראובן לא זכה לפגוש את שלוש הנכדות והנכד שנולדו להם מאז. עליזה, שהייתה במשך שנים עורכת ראשית בהוצאת ידיעות ספרים וחתומה כעורכת על לא מעט פנינים ספרותיות, שיתפה אותי בשיחתנו דווקא ביצירות שיצרו שלושת בניה, המוזיקאים איתמר ויובל והבמאי יוני, לזכר אביהם.

בשיחה הזכרנו גם את הסרט ״בשבילי הם יותר טובים מהביטלס״, שבו תיעד יוני את דרכם המוזיקלית של שני אחיו הבוגרים בניו יורק, ומאחר שהסרט זמין לצפייה ברשת, אני מצרפת קישור. לסרט של סילבן ביגלאייזן שעליו דיברה עליזה ולספר שראה אור בעקבותיו קוראים ״עד קצה הזריחה״. שניהם נפלאים. 

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso

בשנת 1995, הרבה לפני שהפך לכוכב של עשרות תוכניות קולינריה בטלוויזיה ולפני שהצטברו על המדפים ספרי הבישול וספרי הזיכרונות הנהדרים שכתב – כתב גיל חובב את הרומן ״קיטש״, שבו סיפר את סיפור מחלתה ומותה של אימו. ״זה הספר העצוב״, על פי הגדרתו של גיל, לעומת הספרים הבאים שגם הם ספוגים בסיפורים על אנשים אהובים שכבר אינם בחייו, אבל כתובים בשמחה. שוחחנו על הוריו – אמו דרורה בן אב״י שבין שלל התוכניות שהפיקה בקול ישראל היה גם פסטיבל הזמר המזרחי, ואביו הקריין הנודע משה חובב, שקולו ממשיך להרעים בקריאת ״שמע ישראל״ הפותחת את השידורים ברדיו – וגם על סבתו, על העצב שאינו מרפה ועל ההיאחזות באופטימיות וכמובן על הקשר בין אוכל וזיכרון.

Logo: Liron Cohen

Music: Woke Up This Morning, by Till Paradiso