Explore every episode of the podcast הפרעת קשב

רן הר-נבו מ"יאללה תקווה" מסביר איפה האופוזיציה מפספסת את הקהל ברשתות החברתיות; מכונת הרעל מפמפמת את תיאוריית "הבגידה" ואהוד ברק מתראיין (וחבל בשבילו).

האם ערוץ 15 יחליף את ערוץ 13 בשלט, ומה המשמעויות? ניתוח חד כאיזמל של ההתפתחויות הרעות בעולם התקשורת; אורן הלמן, לשעבר יועץ ראש הממשלה, מסביר למה הממשלה הזאת רעה לימנים ומה הסכנות שטמונות בשיטות העבודה של משרתיה בכנסת ובתקשורת; וטרפת אהוד ברק משכיחה שהוא כבר לא בחיים הפוליטיים קרוב ל- 15 שנה.

פרשת החשדות לשחיתות לכאורה סביב ראש עיריית אשקלון מעוררת את השאלה למה העיתונות מתעלמת מתחקירים מקומיים. העיתונאית לשעבר חנה קים מצביעה על כשל עיתונאי רב שנים ומשבחת את פעילות המחאה נגד שחיתות ברשתות החברתיות; עמית סגל מפרשן בבטחון לפני שנה - וטועה בהכל; ואיך נוצר אפקט סטרייסנד דווקא בלוד.

הפרעת קשב חוגגת 100 תוכניות עם לקט ברכות, אבל גם ממשיכה בעסקים כרגיל: פרופ' שקמה ברסלר מסבירה מדוע הכפשות מכונת הרעל מזיקות קודם כל למדינה, ומה לחש לה עובר אורח באוזן ליד הבת שלה. וגלית דיסטל-אטבריאן משתלטת על השיח הציבורי עם אפס תכנים.

תומר אביטל מסביר איך הכנסת הידרדרה מהימים בהם סיקר אותה, ומסביר למה זאת היתה טעות לקרוא לסגירת ערוץ 14; אלון פנקס הודף את הביקורת של עיתון הארץ על קשריו עם ג'יי פוטליק ותוהה לאן טראמפ מושך; והליכודיאדה מציגה שיאים חדשים של מבוכה ציבורית.

דונלד טראמפ מציב את העיתונות האמריקאית בפני אתגרים שמעולם לא עמדה בפניהם. פרופ' יעל שטרנהל מסבירה כיצד לנוכח המציאות החדשה קורסת מערכת הבלמים והאיזונים של המעצמה הגדולה, ואיך היחס שמפגין טראמפ כלפי עיתונאים גורם לאפקט מצנן. ואצלנו: מילביצקי ורוטמן ממחישים איך נראית בריונות בשידור חי.

החשיפות המטורפות סביב לשכת ראש הממשלה מכתימות גם את העיתונאים המסקרים אותה, ומעלות שאלות קשות לגבי אמינות החומר שמגיע לידי הציבור. אביב בושינסקי, לשעבר יועץ ראש הממשלה נתניהו מותח ביקורת על אנשי הלשכה ועל העיתונאים שמסקרים אותה; והאם הדמעות של פלדשטיין הן דמעות אמת או דמעות תנין של נוכל?

אור לגויים אבל חושך בכנסת: גל האיומים על נבחרי הציבור מתחבר היטב לאיומים על עיתונאים והאם נשיא המדינה ירצה למחוק את השבוע האחרון בתקשורת.

פרופ' יניב רוזנאי מנסח את התנאים המינימליים לקבלת חנינה ומבהיר איפה הסכנה לדמוקרטיה בחטיפת סדר היום ובביטול מוסדות כמו כנסת ישראל; האם העיתונות מגזימה בהאשמת הנשיא הרצוג?; ואיך הסקרים המיידיים מנרמלים תופעות פסולות.

למה בראיונות עם ערבים רק דורשים מהם כל הזמן לגנות כאילו הם בחקירה; הכתב הצבאי של הארץ יניב קובוביץ' מדבר על ההתמסרות של עיתונאים לקונספציה, הצורך לדווח נגד המערכת והקשיים מול דובר צהל; ומה משותף לנתניהו ולצבי יחזקאלי (ספוילר: פייק ניוז).

השיח האוטומטי סביב גלי צהל משחק לידיים של הבריונים שמנסים לסגור אותה; מה הן גבולות המחאה? עו"ד ברק כהן נותן סימנים. והעיתונות האמריקאית מתקפלת בפני טראמפ.

בין ההדלפה של הפצ"רית לטלפון שלה, בין העבודה של לוינסון בבלקן לפיטוריו מעיתון הארץ, בין שחיתות בהסתדרות לשחיתות במוסדות הלאומיים - ישראל מסמנת עוד שבוע הזוי במיוחד ביומן. לאן כל זה הולך, מה חשוב ומה פחות, והאם יש קרן אור באופק. יובל יועז עוזר לעשות סדר בפרשת הפצ"רית ואלעד מן תורם את חלקו לגבי עיתון הארץ.

ריח הבחירות באוויר מניע את מנהיגי האופוזיציה לשלוף גימיקים מגוחכים. רונן צור מסביר איך הם מפספסים הזדמנות היסטורית להציל את המדינה; הדילים סביב המוסדות הלאומיים מעוררים גועל; ולמה העיתונות מתעלמת מיהודה ושומרון?

האם העיתונות החילונית מתקרנפת בענייני דת ומדינה? ראיון עם נאור נרקיס, מייסד "חוזרים בתבונה"; ארועי הדרבי מהווים נקודת אזהרה גם לעיתונות הספורט; ועמית סגל מסמן יעדים (כוזבים) לועדת החקירה.

מנהיג העולם החופשי דונלד טראמפ מציב סטנדרטים תקשורתיים שונים בתכלית מאלה שהכרנו: במקום תדרוכים - ראיונות און רקורד, במקום ספינים - מופעי סטנד אפ בשידור חי, במקום יצירת דיסטנס - נאומי כאוס שבהם הכל יכול לקרות. מה זה אומר עליו ובעיקר איך זה משפיע עלינו? אלון פנקס, דיפלומט ישראלי ויועץ פוליטי מנתח. וגם: כשעמית סגל משתמש במשפחות החטופים כדי "לזהם בפוליטיקה" וויכוח קריאות הבוז לנתניהו בכיכר החטופים.

גל ההערכות אחרי התקיפה בדוחא היה ללא פשר או משמעות; קובי סודרי מציע לעיתונאים לדבוק בעובדות; אין סיבה שעיתונאים ינרמלו את פרשת קטארגייט אבל כדאי שישקפו אם כך קיבלו חומרים בעד קטאר ונגד מצרים; וגאולה אבן נפרדת בקלות ובזלזול ממי שלא מסכים איתה ובעיקר עם בעלה.

האם כיבוש משטרת ישראל בידי בן גביר הושלם? ג'וש בריינר כתב הפלילים של הארץ על מאבקו העיקש נגד התרבות העבריינית שמחדיר בן גביר והמחירים שהוא משלם עליו.

וגם: אפילו השעון של קיש אומר את השעה הנכונה פעמיים ביום...או בשנה.

נעמה לזימי מסבירה למה גם העיתונות צריכה להחליף דיסקט ולהפסיק לנרמל מעשים איומים ולאזן בכוח; קלמן ליבסקינד הכריז מלחמה על תל אביב באמצעות עובדות מסולפות; וחתונת הפייק של אבנר נתניהו.

למה העיתונאים אוכלים ישירות מידי דוברי ראש הממשלה, קוראים לזה "גורם מדיני בכיר" ובסוף מדווחים בדיוק את אותו הדבר? מהי אותה "כוורת" (מדומיינת) של הרמטכל ולמה היא לא מפיקה דבש? שלמה רז בראיון על מבקר המדינה אנגלמן שמשרת בפועל את הדרג הפוליטי; ולסיום, האינפלציה בתיאוריות קונספירציה.

עפר שלח על התנאים הבלתי אפשריים בהם צהל פועל מול דרג פוליטי לא מקצועי ולא ענייני ועל מחדל המילואים המתמשך; הכאוס בממשלה ובכנסת מבלבל את העיתונות; והמחלות של ביבי מזכירות את לארי דיויד

רעב בעזה, חיילים נהרגים, קיפאון מדיני, ובידוד בינלאומי - אבל לממשלה יש פתרון קל: להזמין את התקשורת לסקר את פיצוץ הבתים בחולון; איתמר ב"ז מתאר מסכת מתמשכת של תחקירים נגד קבלה לעם וח"כ מילביצקי שנושאת כעת פירות (אחרי ניסיונות השתקה של עשור). האם העיתונות החוקרת תתעצם כתוצאה מכך? ; וגוינת' פלטרו ממחישה איך הופכים לימון ללימונדה.

"בזמן מלחמה" נתניהו מקליט ראיונות מגוחכים על המבורגרים ומילקשייק וגילה גמליאל ממציאה סרטון AI על הריביירה בעזה; מיקי רוזנטל מסביר למה חובתם של העורכים להראות מה קורה בעזה ואיך זה משפיע על חיינו; ותחייתו של הישראבלוף.

מדוע יצרו העיתונאים שטסו לוושינגטון ציפייה להסכם חתום? אביב בושינסקי סבור שהם פעלו מתוך משאלות ליבם; מדוע נתניהו מכין סרטונים עלובים והאם הם פוגעים בישראל בעולם? ואיך ברקו אומר את האמת שהרבה עיתונאים חוששים להכיר בה.

הכתבים המריאו לוושינגטון על כנף ציון - אבל לא הביאו איתם שום מידע משמעותי משם; הדס שטייף מספרת למה הפסיקה להאזין לגל"צ ומסבירה איך חמק חיים רוטר ממיצוי הדין; ועמית סגל פשוט לא מסוגל להרפות מהרעל.

סדנת הטרור שפירס מורגן מעביר לשרי ישראל בזה אחר זה מייצרת טראפיק וענין בארץ ובעולם. למה הם מוכנים להתראיין ואת מי בדיוק זה משרת? מומחה ההסברה אילון לוי מנתח את מצבנו בתקשורת הבינלאומית, מצביע על צביעות בניכר ומעניק טיפים חינם למערך ההסברה הלאומי שעד לפני שנה היה מבכיריו. והארץ הוא כלי התקשורת היחיד שמטפל במצב בעזה.

מה המלחמה עם איראן מוכיחה שהימורים הם כלי עיתונאי גרוע; ד"ר תמר עילם גינדין מתארת מה עובר על התקשורת והרחוב האיראני; ושר הבטחון הצייצן ישראל כץ עושה פדיחות.

גרטה טונברג הביאה את דאחקות הטיק טוק אל לב עיתונות המיין סטרים ואפילו הבריטים לא נותרו אדישים; אלדד קובלנץ מסביר איך מתמודדים עם בריונות ראש הממשלה ומותח ביקורת על חדשות התאגיד; והפצרית על כסא מכונת הרעל.

כפסע מנצחון (שלא מגיע וגם לא מטלפן) מתמודדת ישראל עם עוינות חסרת תקדים בעיתונות העולמית, שאולי אף מסכנת את עתידה. שגריר ישראל בצרפת לשעבר דניאל שק מסביר מדוע ישראל נראית רע כל כך, מה יכול לשנות את התמונה, ולמה הבועה של התקשורת הישראלית היא תקלה; וגם: יאיר גולן מתמודד היטב עם השינאה ואיך מצאו את נתניהו על אבן.

ההתבטאות של יאיר גולן עוררה גלים בתקשורת ובמערכת הפוליטית וגם אצלנו באולפן; ענת סרגוסטי על חרפת הסיקור הרפה של המצב בעזה ועל הרפורמה המסוכנת של השר קרעי; ושלונסקי מסרב לרקוד באירויזיון

הדוד טראמפ כוכב עליון: אי אפשר להסביר אותו ולא ברור מה הוא רוצה - אבל טראמפ מטריף את העיתונות. שמואל רוזנר מספק מורה נבוכים לאיש שהופך את המזרח התיכון על פניו. וגם: מי האויב התורן של ינון מגל ולמה ביקורות טלויזיה לא עוסקות בטלויזיה.

אז כמה באמת התגייסו למילואים - 102 אחוזים או 75? תלוי את מי שואלים; אמיר בר-שלום עוזר לנו לנווט בתוך ים האינטרסים של הדרג הצבאי והמדיני, ומסביר איך להקשיב למה שלא אומרים; וערוץ 14 יורד סופית מהפסים עליהם מעולם לא עלה.

תצהירו של ראש השבכ מסמן נקודת שפל חדשה בעיתונות הימין. אבל אם עיתונות המיינסטרים תופסת את גודל השעה? אבי בניהו מגדיר את יסודות הפחד מפני נתניהו שאוחז בגורמי השלטון והתקשורת. ולארי דיוויד עושה תרגיל.

כשהשבכ הופך לסלע מחלוקת וראשי שירות הבטחון הופכים לאויבי מכונת הרעל - העיתונות מתקשה להחליט מה חשוב יותר: סקנדלים בגרוש או חשיפת אמת? עו"ד קובי סודרי מנסה לעשות סדר בצומת כאוטי בין תקשורת למשפט; מדוע הסיפור על החטיבה היהודית בשבכ לא דרמטי במיוחד; והאם צביקה קליין (שחקירתו נראית מיותרת) חצה קו בין עיתונאי למאכער?

מחזור החדשות המטורלל בישראל מטלטל את העיתונות ומקשה עליה להתמקד; ד"ר דורון נבות סבור שמדובר במלחמה על עצם קיומנו שבה חייבים לבחור בצד של האמת אחרת ניכחד; לאן נעלם הסיפור של אבי חימי.

בדרך אל משבר חוקתי העיתונות נאבקת מול שני נארטיבים מנוגדים שמסמלים קריסה כללית של כל הנורמות והמוסכמות המקובלות. היועץ האסטרטגי רונן צור מאבחן את המאבק ומבקר את עיוורונה של האופוזיציה; חדשות 12 מארחים בארגז החול של האולפן ביביסט תורן ואז קושמרו מתלונן על בלגן וחוסר נימוס; ואיך קבלת שוחד עיתונאי לא מזיז בכלל לערוץ 14.

משנכנס אדר מרבין בשמחה. (למרות שלא קל). האם האהדה המובנת לדניאל הגרי מחפה על הליקויים במוסד דובר צהל? לינוי בר גפן תוהה מדוע בכלכליסט מדווחים על סיוע לקשישים מזוית אוהדת להפרטת שירותי הסיעוד. איך הפך העבריין ניר חפץ למטיף המוסר בתוכניות האקטואליה. ומה הבעיה מאחורי הקונספט של התוכנית החדשה שמציגה אוטיסטים שמראיינים מפורסמים.

מנחה אורח: עו"ד אלעד מן

אורחת: לינוי בר-גפן

שלל המאורעות האחרונים מסמנים עידן חדש, בו המוסדות הבינלאומיים מתפרקים, הדמוקרטיה מאבדת גובה והחשיבה הליברלית נאבקת על קיומה. בפודקאסט "הפרעת קשב" שוחחנו על כך עם ד"ר תומר פרסיקו וניסינו להבין מה תפקידה של העיתונות בזירה החדשה, מה מקומה וקיומה של האמת, איך אפשר לגרום לרשתות החברתיות שלא יהפכו חופש ביטוי לאנרכיה מסוכנת, והאם אנחנו בעידן שבו בעל המאה הוא בעל הדעה. וגם: על המסרים מאחורי טקס האוסקר, האם העיתונות היתה אוטומטית בקרב המתוקשר "טראמפ נגד זלנסקי" ומי זכאי לצל"ש עיתונאי.

מה הקשר בין מדיניות ההצפה של טראמפ לבין התעלמות התקשורת הישראלית מהפשע בחברה הערבית?; ערוץ 14 נגד משפחות החטופים; ואמיר בן-דוד על הסיקור ה"מרגש-מרגש-מרגש" בחדשות 12

טראמפ משחרר הנפצות לעיתונאי העולם וקובע "מציאות" בשיטת הטרול; העיתונאים המסקרים את לשכת רוהמ עולים על המטוס ואז מקטרים שלא נותנים להם גישה למידע; ודוד ורטהיים מנתח את מערכת יחסים בין נתניהו והעיתונאים ותוהה אם לא הגיעה העת לשנות את המשוואה, לטובת הציבור.

דמוקרטיה מסורתית תחת איום: טראמפ מחפש "עיתונות חדשה" אצל הבלוגרים והיוטיוברים בזמן שנתניהו ושריו פועלים מעל ראשם של העיתונאים; קסניה סבטלובה קוראת למחנה הליברלי ולבעלי האמצעים שבו להכנס למשחק ולדבר לציבור בכלים הפופולריים.

ימים קשים לדמוקרטיה הליברלית. ארועים דרמטיים שהעיתונות לא משפיעה על התפתחותם; "רודן" גדול באמריקה לוחץ על רודנים קטנים יותר להסכים לעיסקה ונותן חנינה לפושעים; ראש הממשלה מכר לציבור את שקר ציר פילדלפי וחזר בו בלי למצמץ; והרמטכל היוצא קורבן נוסף למכונת הרעל.

עימות בין שר המקרופונים ישראל כץ לבין הרמטכ"ל ודובר צהל אינו חומר לשעשועים עיתונאיים אלא משבר חמור שבו מניפולציות פוליטיות וסגירת חשבונות מופנות מהדרג המדיני לצבאי. הפרשן הותיק שמעון שיפר קורא לעיתונות להתעשת ולקרוא לילד בשמו, וגם מציע להקים אחרי המלחמה גם ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק האם התקשורת מילאה את תפקידה. וגם: האם מאי גולן תשלם מחיר על התחקיר ואופירה אסייג צריכה למצוא לעצמה עיסוקים חשובים יותר מלטפס על גל גדות.

הערוצים מלאים בסיפורי בדים ומריבות שווא חסרי תכלית או חסרי גרעין של אמת, מאיילה חסון עד ינון מגל; עו"ד יובל יועז מספר על התסכול העיתונאי מאחורי הסיקור של משפט נתניהו ועל רפיון השופטים; ותחקירי הארץ על האוגדה של תא"ל ואך לא זוכים למספיק התייחסות.