Explorez tous les épisodes du podcast שיעורי הרב אליעזר קשתיאל

.

הרב קשתיאל לחג סוכות תשפ'ז:

חובה על הגברים הערב לאכול לחם בסוכה ולכוון לשם מצוות סוכה ולשם הזיכרון למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי... זכר לענני כבוד.

ולדעת ריש לקיש זה המקור לכך שהסכך גדולו מן הארץ כמו אד יעלה מן הארץ שהם העננים.

העננים הגנו עלינו חומרית ורוחנית.

מי שעשה חטאים - העננים הוציאו אותו החוצה.

הענן בא להסתיר - מלמד אותנו הקב'ה כלל חשוב: אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

גם בדברים גשמיים: בשביל לשמור על דבר צריך להצניע אותו.

דברי תורה אין נשמרים אלא איפה שיש צניעות.

נמשלו ליין וחלב ומים שאינם מתקיימים אלא במקום צנוע, פחות.

אבל אם יהיה ניסיון להבלטה, ניראות, לא יתקיימו. (תענית ז).

כשאנחנו יושבים בסוכה אנחנו מחזקים את תכונת ההצנעה.

השגנו הישגים גדולים בעשי'ת - ועכשיו להצניע.

יוהכ'פ זכינו ללוחות שניים. ראשונים נשברו כי האירוע היה פומבי מדי.

בלוחות שניים - וסכותי כפי עליך ולא קולות וברקים.

גם ביוהכ'פ היה לפני ולפנים.

ארבעת המינים - לולב שנפתח פסול. צריך להיות צמוד שהעלים מכסים אחד את השני, וגם בהדס. ענף עץ עבות. זכר לתכונות עם ישראל.

ר' יהושע בן חנניה ככל שיש יותר הצנעה התורה מתקיימת.

העננים גם מסתירים במובן שה' משרה שכינה ויש דברים שמעדיף לא לראות.

כשמסתכלים יותר מדי - עלול לפגום.

הענן סמל לכפרה. וירד אליו בענן. והתגלו מידות הרחמים.

כי בענן אראה על הכפורת.

ובא ללמד שבשביל להרבות אחווה שלום ורעות, כדי לפרוס סוכת שלום על כל ישראל, לא מבליטים כל דבר.

בית מנוגע קצת חשוך - לא פותחים חלונות.

לא תמיד לעורר מהומות.

תכונת הצניעות מלמדת להתמקד במה שמוצנע מן העין - הנשמה. היא החשובה והעיקרית. נשמה טהורה של כל יהודי. קדושה שבכל אחד ואחד.

וכך נפרסת סוכת שלום.

ש': ובדיקת חמץ?

ת': אצלך תנקה כל גאווה!

כל הקישוט של הסוכה - מבפנים.

מבחוץ - שוות ופשוטות. גם לעשירים וגם לעניים.

וכן באמת בקדושת כל יהודי.

אנחנו זוכים לקדושה מיוחדת של עם ישראל, ואומות העולם מקנאים בנו. ולכן נלחמים בנו (הרמב'ם).

רק לנו שמחת החג.

או שנלחמים או שמשקרים או שמנסים לקלקל לנו.

אבל כל כלי יוצר עלייך לא יצלח.

הסוכה היא ההגנה הטובה ביותר. ההצנעה. מגינה מיצר הרע ורוחות רעות.

ככל שנחייה כל השנה את תכונת הסוכה - נזכה לברכה שנותן הקב'ה לנו. בחר בנו 'שאתם המעט מכל העמים'.

כך בחר ה' תמיד מנהיגים ונביאים צנועים.

אנחנו אחוזים טרדה ומתפללים לרפואה שלמה לנריה דב בן חנה (לייטר).

צריך להתפלל ולהקדיש ברכות לרפואתו.

כשמברכים בכוונה, לימד דוד המלך, שזה מרפא.

שיהיו למשפחה בשורות טובות יחד עם כל עם ישראל.

חג שמח!

.

.

.

הרב קשתיאל לערב ראש השנה התשפז - השופר המהפך שבלב

אנחנו זוכים בראש השנה לתיאור מאוד עוצמתי של מעמד הר סיני. אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני, מהשמיים השמעתם קולך, קולות וברקים. מופע מאוד מאוד מרשים יש בתפילה ואנחנו בעיקר מדברים על מעמד הר סיני. כל השופרות מתמקדים במעמד הר סיני, למרות שאנחנו לא בחג מתן תורה עכשיו. חג מתן תורה יהיה רק בשבועות. נשאלת השאלה מדוע צריך את התיאור הזה עכשיו. למה היה צריך קול שופר במעמד הר סיני? הרי אם באים לתת תורה תיתן את עשרת הדיברות, למה נחוץ קול שופר חזק מאוד? אנו רואים בתנ"ך במקומות רבים שמטרת השופר היא לגרום לאנשים לצאת מהמקום שהם נמצאים בו ולהיאסף ביחד. אהוד בן גרא, אחרי שהוא הורג את עגלון מלך מואב, בורח להר אפרים ותוקע בשופר לאסוף את כל שבט אפרים. כולם באים, למרות שלכל אחד בוודאי היו את העניינים הפרטיים שלו. אותו דבר קורה אצל גדעון, ורוח השם לבשה את גדעון והוא תוקע בשופר לשבט מנשה וכל השבט נאסף אחריו. גם בספר יואל נאמר: תיקעו שופר בציון, האספו, תאספו את הזקנים ואת הצעירים, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. כשיש תקיעת שופר כולם עוזבים את העניינים שלהם, עוזבים הכל ונאספים. ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו העובדים והנידחים להשתחוות להשם בהר הקודש. תקיעת השופר מטרתה לגרום לאדם לעזוב את המקום שהוא נמצא בו. אדם צריך לצאת מהבית שלו, מהמקום שהוא רגיל להיות בו, מאזור הנוחות שלו ומהשגרה. צריך לעזוב את הקרקע הבטוחה והיציבה, לעזוב ולעקור. המהר"ל מסביר שהאיסוף הזה הוא יציאה לחירות, כי האדם תמיד נמצא במקום הנוח לו, והמקום הנוח הזה הוא לעיתים ככלא. כשאדם מסתגר הוא רגיל להיות במקום שנוח לו שם. בשנת היובל השופר מוציא את העבדים. הם צריכים לצאת מהמסגר הנפשי שלהם. השופר הוא קריאה אדירה לצאת החוצה ולעזוב את המקום הקבוע מיד. עכשיו, בעונה הזאת בסתיו, יחרשו את השדות ויזרעו את התבואה כי עוד רגע ירד הגשם. לפני היורה חורשים וזורעים. אם יזרעו ולא יחרשו, לא יצמח שום דבר ובקיץ לא יהיה מה לקצור. הכל תלוי בחריש, והחריש הוא טלטלה. יש כאן קרקע בטוחה שנוח לעמוד עליה והתרגלנו אליה, אך צריך לבוא ולהרוס את הקרקע, לפצוע אותה, לשבור אותה ולעשות בה תלמים ורגבים. שדה חרושה היא מקום שלא נוח ללכת בו, אבל עכשיו צריך לצאת ולהפוך אותה. השופר הוא פעולת חרישה. צריך לשבור שברים, תרועה, לפורר את הקרקע ולשדד את האדמה. רק אם נהפוך את האדמה יהיה אפשר לזרוע זרעים, ורק אז בחג הקציר נוכל לקצור תבואה. מתן תורה הוא בשבועות, אבל השופר הוא עכשיו. אם לא יהיה שופר היום לא יהיה מה לקצור בחג השבועות. אנו מזכירים היום את מתן תורה ואומרים שהוא יפתח ליבנו בתורתו ולא ניגע לריק. אם השם יבוא לתת תורה ולא יהיה שופר, אנשים יישארו בבית והתורה תתאים את עצמה לאזור הנוחות שלהם. צריך לצאת, לעזוב, לשבור ולנפץ את הכל ולהיאסף. כשיש חריש עמוק התורה תיקלט בלבבות ובחג הביכורים נוכל לשמוח ולהביא קציר להשם. הקריאה של השופר מטלטלת אותנו וגורמת לחריש פנימי, ועדיף שהשופר יטלטל אותנו מאשר טלטלות אחרות. רש"י על ספר יואל אומר: קרעו לבבכם ולא בגדכם. הקדוש ברוך הוא מעדיף שנקרע את הלב כדי שלא נצטרך לקרוע את הבגדים. אני רוצה שהטלטלה של השופר תפתח לכם את הלב ותעשה בו קרע פנימי במקום קרע של אבלות. השופר פותח את ליבנו לאהבתו ויראתו של השם ולעשות רצונו בלבב שלם. בזה לא נצטרך קרעים בבגדים, אלא רק ברית מילה בלב. השנה עצמה יש לנו ברית מילה יחד עם השופר. מובא במשנה ברורה סיפור על מוהל שתקע בשופר כשדם הברית בפיו כדי לחבר את דם הברית עם התקיעה. תקיעת השופר היא ברית מילה ללב, להסיר את הערלה ולעשות חריש עמוק. בזכות פסוקי השופרות והתקיעות, החריש המתוק והמשמח הזה יביא רק ברכה לישראל ושנה מלאה בשמחות, ישועות ונחמות. שנזכה כולנו לאור חדש על ציון תאיר. שנה טובה.

.

הרב קשתיאל לפ' ניצבים וילך התשפו - הבחירה החופשית והסבלנות

משה אומר בפרק ל' פסוק ט"ו: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". יש לך בחירה חופשית, אתה יכול לעשות טוב ויכול לעשות רע. הוא חוזר שוב בפסוק י"ט: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים". משה רבנו ביומו האחרון עלי אדמות מדגיש לבני ישראל שיש להם בחירה האם ללכת לחיים, לטוב או לרע. התורה כולה מתקבלת תמיד בבחירה חופשית. מצאנו אותו דבר גם בספר יהושע, שביומו האחרון אסף את כל עם ישראל ואמר להם שיש להם בחירה חופשית לעבוד את השם או לא. חשוב מאוד לגדולי ישראל שכל קבלת התורה ולימודה יהיו בבחירה חופשית. הבחירה החופשית היא המפתח לכל איך שאנחנו חיים את העולם. אנו אומרים מדי בוקר: "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". לקדוש ברוך הוא יש בחירה חופשית בכל יום והוא בוחר להאיר. כל היכולת שלנו ללמוד את מידותיו, כגון "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד", נובעת מהאמונה בבחירה חופשית; אחרת, זה היה רק טבע וחוק חומרי. כשאנחנו מתקדמים לקראת שנה חדשה, אנחנו רוצים להדגיש מאוד את הבחירה של הקדוש ברוך הוא. השם הוא חופשי, וכל מידות הרחמים המלוות אותנו באלול וביום הכיפורים הן בחירה חופשית שלו.

"לדבקה בו" פירושו להידבק במידותיו. כפי שהשם פועל בבחירה חופשית, כך גם לך יש בחירה להידבק בו. אברהם אבינו קיבל פקודה להעלות את יצחק להר המוריה. המלאך אמר לו: "ידעתי כי ירא אלוהים אתה". אברהם לא היה רק צייתן הממלא פקודות כחלק ממנגנון, אלא הוא יזם ובחר לחפש איל להעלות לעולה תחת בנו. הבחירה החופשית היא המקום בו נמצאים כל תקוותינו, זהותנו וערכינו. בזכות האיל שנאחז בסבך בקרניו, הוכיח אברהם שהכל נעשה בבחירה חופשית. אנו ניקח בראש השנה את שופר האיל ונגיד שהכל בחירה חופשית. מצד ההלכה מספיק לשמוע 30 קולות, אך בבחירה חופשית אנו רוצים להמליך את הקדוש ברוך הוא עוד קצת ומוסיפים עד למאה קולות כדי להביע את אהבתנו אליו.

רבי נתן מברסלב אומר ב"ליקוטי הלכות" שאחת הבחירות החופשיות הכי גדולות שיש לאדם היא סבלנות. יש בחירה של עשייה ויוזמה, אך יש בחירה חזקה מאוד להתאזר בסבלנות כשאדם רואה תהליכים ושום דבר לא זז. זה אחד הניסיונות הקשים ביותר של בני אדם. כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, המזכיר את חטא העגל שנבע מחוסר סבלנות ובכך אבדה הבחירה החופשית. התורה החמירה בריבית כי למלווה אין סבלנות והוא דורש תשלום מיידי. לקדוש ברוך הוא יש סבלנות רבה, "ארך אפיים", והוא נותן לנו הזדמנויות לשוב. בחירת הסבלנות היא מהחשובות ביותר: סבלנות לעצמנו, לתהליכים, לחברה ולגאולה. אברהם ושרה חיכו בסבלנות עד שנולד יצחק, ומשה רבנו החזיק את עם ישראל 40 שנה במדבר בסבלנות. ככל שאדם מגלה יותר סבלנות, מתגלה בו עוצמה גדולה יותר של בחירה חופשית.

הקדוש ברוך הוא שם "פקקים" ומכשולים בעולם בכוונה כדי שנתמלא במידת "ארך אפיים". ישעיהו מסיים את ההפטרה בהזכרת "חסדי השם" ו"תהילות השם" על כל אשר גמלנו בסבלנותו. בראש השנה מזכירים את יוסף שיצא לחירות: "הסירותי מסבל שכמו". יוסף היה 12 שנה בכלא המצרי בעבודת פרך, אזיקים בידיו, ושמר על אמונתו וסבלנותו. הוא סמל לדבקות בהשם ולסבלנות בלתי נתפסת כלפי אחיו והתהליכים שהיו צריכים לעבור.

אלו דברים של רבי נתן על חשיבותה של מידת הסבלנות כשיא של בחירה חופשית ומי מלמד אותנו זה? משה רבנו. בשורות טובות ושבת שלום

.

.

.

הרב קשתיאל לפרשת כי תצא תשפ'ו:

בפר' כי תצא הכי הרבה מצוות בפרשה אחת בתורה.

דרישה להיות מדוייקים.

איפה צדק וכו'

בדיני ממונות צריך להיות מדוייק.

גם נדרים - עשה בדיוק מה שהבטחת.

זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים - דיוק במילים.

עומר ועוללות - מדוייק מה נחשב ומה כבר לא.

התורה לא רק מצווה לדיוק בעולם המעשה,

אלא גם בעולם הרגשי - לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו - אבל הרגו אותנו? כי שימשו לנו אכסניה בזמן רעב.

לא תתעב אדומי - למרות בחרב אצא לקראתך, אבל אחיך הוא.

במצוות המלחמה: ונשמרת מכל דבר רע - הרמב'ן: אווירת המלחמה מאוד אסרטיבית וכוחנית ויותר רגשות כאלו, אך יש להיזהר.

היה פעם חייל במסתערבים שפנה לרב קשתיאל על שמפריע לו שמרגיש שהאימונים הרבים על לתת מכות עלולים לחספס כבר רגשות.

הרבה דברים מסורים לליבו של אדם.

והכול בגלל שיש השראת שכינה בתוכנו.

אנחנו ראויים לזה. ראויים להיות עם מדוייק. אין אצלנו בערך, פחות או יותר. לא.

הכול מדוייק. זו מעלתנו ויש בכך יופי והדר.

מסל'ש פרק ד' בעל נטיה איכותית אוהב דיוקים.

בעל נטיה מוזיקלית לא סובל זיוף.

האוהב ספרות לא סובל טעויות לשון.

ככל שהאיכות יותר גבוהה יש רגישות לדיוקים.

זאת מעלה ושלמות של עם ישראל.

רש'י אומר שכל הדיוקים קשורים אחד לשני. התורה היא מארג אחד. פסיפס אחד. דיוק בדבר אחד משפיע על דברים אחרים. מצווה גוררת מצווה. עבירה גוררת עבירה. חוזר על כך. יש השלכה לכל דבר. הכול קשור ומשפיע אחד על השני.

עשית דבר סופך לכך וכך.

קן ציפור תזכה לבית, למעקה תזכה לחרוש.

אפילו מי שהוא רשע וצריך לקבל מלקות מדייקים במספר המלקות. 39. כמספר. לא יוסיף.

רמה גבוהה כשהכול על פי ה'.

השכינה שורה במה שהוא איכותי.

ככל שעושים בקודש רמת הדיוק עוד יותר גבוהה.

כשעולים להר בית ה'.

בפרשה מצווים גדילים תעשה לך.. מצווה לשים ציציות. חוטים קשורים. מורים על דיוקים ועל המצוות שכולן קשורות.

הציצית הפכה להיות סימן ההיכר הלאומי. הטלית. ודגל מדינת ישראל.

מדייקים בכל אות בספר תורה.

בפר' שלח קורא הרצי'ה לציצית: המדים הלאומיים.

וגם במצבים הכי מסובכים של אשת יפת תואר יש דיוקים.

בע'ה ככל שמתקרבים לקראת ימי התשובה - מתוודים על פרטים ופרטי פרטים. ובערב ראש השנה ובכניסת יום הכיפורים מתירים את הנדרים, כדי שנהיה מדוייקים בדברינו.

אשרי העם יודעים תרועה - במדרש: ומשפטים בל ידעום - לאומות העולם נתן מצוות כלליות, לעם ישראל - משפטים בל ידעום-פרטים רבים. זאת מיוחדותנו. מריעים בקולות, הרבה נקודות.

ונפעמים מהשו'תים בעם ישראל על קוצו של יוד בהלכה.

לכן כשהנביא ישעיהו אומר לעם ישראל לגדול משתמש בדימויים של חוטים. האריכי מיתרייך. וכך ימין ושמאל תפרוצי. הוסיפו עוד חוטים. דרשה צמר ופשתים.

רצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

שבת שלום.

הרב קשתיאל לרח אלול התשפו - אלול - חלומות והתחלות חדשות

המזל של חודש אלול הוא נערה שעוד לא נישאה, נערה שמחפשת חתן. מה שמאפיין נערה כזו הוא שיש לה הרבה חלומות בתמימות, חלומות נעורים על מה שהיא תמצא ועל הבית שתבנה, והיא מלאה תקוות. נערה נקראת "עלמה" כי יש לה עולמות של חלומות ללא מעצור; כיוון שטרם נישאה ואין עדיין חתן מסוים, אין גבול לחלומותיה. החלום עצמו הוא מרפא, שכן "חלום" הוא ברית של "החלמה". הרב קוק כותב בספרו "ריש מילין" שהחלום גם מגבש את האישיות, כי כשיש חלום יש מטרה, כיוון ורצון. בארמית, המילה "חלים" פירושה מחובר ומאוחד. חודש אלול בא לעורר אותנו לחלום חלומות, כי בלי חלומות נישאר בשנה שעברה – אותם אנשים ללא חזון, מעוף או התרגשות. אנו רוצים צימאון והזדמנות; כנסת ישראל מתחילה מההתחלה דרך החלום. החלום הוא הזדמנות להתחיל מחדש. בכל חודש יש הזדמנות חדשה, כאילו לא היה דבר עד עכשיו. יש לנו הזדמנות ליצור שאיפות, להיות צמאים ולהאמין שיש לנו את הכוח להתחיל מהתחלה, כפי שהקדוש ברוך הוא מבטיח לגאול אותנו. הצימאון, החשק, ההתעוררות וההתרגשות הם העיקר של חודש אלול. לכן, הרמב"ם אומר שמעלת הסליחות היא דווקא לפני שמתחיל היום. זהו זמן החלום, כשאדם מתעורר מעט לפני שהמציאות והיום מעירים אותו, ועדיין יכול לחלום. בסוף היום האדם עסוק במה שהיה, אך לאחר חצות הלילה או מוקדם בבוקר יש אווירה של תקווה ויום חדש. החלומות שאדם זוכר הם בדרך כלל אלו שחלם לפני שהתעורר; אלו החלומות הטובים שאיתם אפשר ללכת הלאה לחיים. הזמן הטוב לסליחות הוא כשקמים בבוקר והחלומות מעוררים אותנו. כל הדרך של עם ישראל התחילה מחלומות: אברהם אבינו, יעקב, יוסף, משה רבנו וכל הנביאים – הכל חזון וחלומות שאנו רוצים להיכנס לתוכם. הרב צדוק כותב שגם הקדוש ברוך הוא "חלם" באלול; העולם נברא בתשרי, ובאלול שלפני הבריאה היו לקדוש ברוך הוא כביכול חלומות, ואנו צועדים בעקבותיו. האווירה הזו חיונית לנו כיחידים וכחברה – לאחוז בחלומות, ללמוד את הנבואות ולהתפלל. התפילה חשובה כי כשאדם זועק ומתחנן הוא מאפשר לעצמו לחלום על משהו גדול בכל שלב בחיים. דוד המלך אומר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש... לחזות בנועם ה'". זהו חלום שמניע ומאיר אותו, והוא מלא ציפיות ותקוות: "בקשו פניי, את פניך ה' אבקש". "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה". חז"ל אומרים שאם אדם התפלל ולא נענה – יתפלל שוב, ותמיד יקווה עוד ועוד. גם אם אנשים התייאשו ממך וההיגיון אומר שאין תקווה – "ה' יאספני". אנו ממשיכים לחלום ולקוות להתעלות רוחנית, לקדושה ולגאולה. זה יחיה אותנו ויגרום לצמיחה במעגל האישי, הציבורי והלאומי. חודש טוב ומבורך.

הרב קשתיאל לפרשת ראה התשפו - הנצחיות - להגמל מאשליית הסוף והאובדן.

פרשת ראה מאריכה מאוד באיסורי עבודה זרה ומנהגיה. בין השאר מופיע האיסור "לא תתגודדו" – איסור על מנהג עובדי הכוכבים לחתוך את הבשר ולהוציא דם מרוב צער. התורה קובעת: "בנים אתם להשם אלוהיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת".

המפרשים, ובראשם האבן עזרא, מסבירים כי הנשמה היא נשמתו של בן לקדוש ברוך הוא. היא עולה למרום אל אוצר הנשמות, שם יש לה אבא שדואג לה; היא אינה הולכת לאיבוד. לכן, אף שהכאב על האובדן מובן, חכמים הנחו לא להצטער יותר מדי. צער מופרז הוא אנוכי במידת מה, שכן עלינו לזכור שלנשמה טוב במקומה העליון. כשיודעים שלאדם יש אבא בשמיים שחי וקיים, הטון משתנה והנפש נרגעת.

בעם ישראל אין מושג של "אובדן". המהר"ל והרמב"ם מדגישים כי כשם שאין אובדן לנשמת היחיד, כך אין אובדן לאומה. גם בחורבן המקדש ובגלות לא יצאנו מגדרנו ולא הרסנו את חיינו, כי "בנים אתם לה' אלוקיכם" – נצח ישראל אינו הולך לאיבוד. הגמרא מספרת שהקב"ה אוסף וגונז באוצרו כל דמעה שנשפכת על אדם כשר. הדמעות הללו מראות שכואב לנו על אובדן הערכים, המוסר והתורה שהיו באותו אדם, והקב"ה שומר את כל האוצרות היפים הללו. בישראל דבר לא הולך לאיבוד: כל מעשה טוב, מידה או רגש נשמרים לנצח.

הפחד מ"חור שחור" או מאסון הממתין בעתיד יצר את תרבות העבודה זרה וההליכה למגידי עתידות. אנשים ומדינות החיים בתחושה של זמן שאול מנסים "להסתדר" עם העתיד המאיים. אך עבורנו הכל הבל; אין אפוקליפסה שמחכה באופק. אצלנו הכל נאסף לטובה ב"חג האסיף". המהר"ל מסביר שהכל נאסף אל השם, המקום הטוב ביותר, ועל כך אנו שמחים בפרשה: "ושמחת בחגך".

לכן הנשמה "תשחק ליום אחרון" – היא שמחה להיאסף אל אביה שבשמיים. איננו זקוקים לפרשנים או למנחשים המנבאים שחורות מתוך פחד, כי אנו יודעים שאנו נאספים אל הטוב. מי שמאים לרדת מהארץ בגלל תוצאות בחירות וכדומה פועל מתוך חשיבה "סופית", אך בעם ישראל יש אינסוף. כפי שמסכם הרמב"ם: כשם שלקב"ה אין סוף, כך לעם ישראל אין סוף. עבודה זרה היא ה"סוף" כי אלוהיה מוגבל, אך לנו אין מגבלה. "אני השם לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם".

המושג "סיזיפי" – עבודה קשה ללא תכלית – קיים רק אצל אומות העולם. אצלנו הכל מגיע ליעדו. גם מעשה פשוט כמו ניקוי הבית לכבוד שבת אינו סיזיפי; המצווה הזו נאספת במרום ומתחברת לאינסוף. הפרשה מסתיימת בקריאה לשמוח לפני השם על ההתעלות שאין לה הפסק.

לכן, כדי לחמול על נפשנו, אין לקרוא את מגידי העתידות והפרשנים המפיצים פחד ודברי הבל שמתבררים כשקר. כל כתיבתם נובעת מפחד מהסוף, אך אנו רגועים: "כל דעביד רחמנא לטב עביד". עלינו רק להוסיף במעשים טובים ולהתקרב אל השם, מבלי להתעסק בחישובי קץ. בחרו בברכה, צאו מהקללה ותזכו לשמחה ולאינסוף. שבת שלום וחודש טוב.

.

הרב קשתיאל לפרשת ואתחנן תשפ'ו:

בפרשה מופיעה אחת המצוות החשובות ביותר: אהבת ה'.

ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך.

ובעקב: לאהבה את ה' אלוקיכם בכל לבבכם.

לכאורה למה מחכים? רק בערב מותו כותב על כך משה רבנו?

כבר נכתב בתורה על יראת ה', אבל רק בספר דברים על אהבת ה'.

אלא שזאת מצווה של ארץ ישראל.

רק אחרי שכל כך מבקש אעברה נא... הארץ הטובה הזה והלבנון.. וכן בעקב עיסוק בארץ ישראל.

מהי אהבה?

אהבה - אין צורך באמצעים חיצוניים או שליליים. הכול בנוי על החיובי, השמחה, החיבור, האחדות.

בחו'ל כל זה לא קיים. אין עיני ה' אלוקיך בה, אין דביקות ישירה, אין אהבת ה', אין ההר הטוב הזה. וצריך דרך השלילה.

הרב קוק: בארץ ישראל הכול צריך להיות באהבה. מתוך דביקות. לכן משה כל כך משתוקק אל הארץ. כי משה רבנו לא חסר לו תורה ומצוות, אבל מתחנן אל ההר הטוב הזה - ארץ שהכול בה מיסוד הטוב.

באורות: קיום מצוות בחו'ל מקיימים מצוות מתוך פחד לאיבוד הנשמה והרוחניות.

קיום המצוות בחו'ל עוזר להישרדות הנשמה היהודית. שלא ישכח. בלי קיום מצוות אין זהות יהודית. מי שעזב את התורה והמצוות בחו'ל - כבר בדור הבא היתה התבוללות.

וזאת יראה.

בארץ ישראל הזהות היהודית, הנשמה - קיימת.

גם מי שלא מקיים תורה ומצוות מרגיש זהות יהודית.

קיום המצוות פה הוא ביטוי עשיר ורב של חיים ישראליים. לצבוע כל החיים בצבעים ישראלים.

אהבה היא התפשטות מהלב לכל תחומי החיים.

רוצים שקדושת הנשמה, התורה ועם ישראל תתגלה יותר ויותר.

רצון לאומי גאה.

למה רוצים בית מקדש? כי יש בו המון מצוות ועבודת ה'.

יש לנו בפנים שלהבת - אש.

וזהו התת-מודע של התנועה הציונית. אהבה אל הקודש, שרוצה להביע את הישראליות בכל המצוות.

חיים שלמים.

אהבת ה'.

לכן מאמינים וגם רואים בעיניים שרצונות של אהבה דוחפים להתיישבות הארץ ולהגנה עליה.

רוצים לאחל רפואה שלמה לאיתמר כהן שיהיה בריא יחד עם כל פצועי עם ישראל.

איש שרק אהבה מניעה אותו. אהבת הארץ.

איש שהוא דוגמא ומופת.

ועוד צעירים וצעירות רבים שרוצים לצבוע את הארץ בצבע הנכון שלה. של עם שמתיישב בה וחי את החיים הישראליים.

סיפר הרב עמי שפעם בשירות מילואים אמר לו חייל על כפר ערבי שיותר משתלב יפה בנוף, לעומת בניה ישראלית שיותר חותכים את ההר וכדו', וענה לו הרב עמי שאנחנו הנוף של ארץ ישראל.

חברות הקרוואנים לא עומדות בקצב הבקשות.

וכל חווה פותחת בית מדרש ומבקשים שיבואו רבנים להעביר שיעורים.

עם ישראל אוהב את הארץ, שומר עליה.

צריך לשמור שלא תתלכלך. לשמור על הנוף, לשמור על המים. כי אנחנו אוהבים אותה.

אנחנו לא מונעים רק מחשבונות של פיקוח נפש. הכול מפעל של ואהבת את ה' אלוקיך.

בגלות עושים כל מיני סברות.

פה אנחנו רוצים להופיע שם ה' בארץ.

ביטויים שלמים של חיי עם ישראל בארץ ישראל.

נלחמים מלחמת מצווה של ישוב הארץ. גם כשלא פיקוח נפש.

צריך לצאת לחופשות בארץ. לא לחפש במקום אחר. מים קדושים, בנחלים ובמעיינות. בחו'ל אדמת נכר.

שבת שלום ומבורך.

.

.

הרב קשתיאל לפרשת דברים תשפ'ו:

פרשת דברים מחולקת לשלושה נושאים.

1. בשנה הראשונה מינוי הדיינים. לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא.

2. בשנה השניה.חטא המרגלים. שהמסו את לב העם, חוץ מכלב.

3. בשנה בארבעים, חמישה מפגשים בין ישראל לעומת העולם:

אדום - לא להתקרב.

מואב - אל תתגר גם מלחמה.

עמון - לא להתקרב אליהם.

סיחון - לכבוש

עוג - להילחם ולכבוש.

כשהדיינים שופטים צדק הם לא מפחדים מאיש. ה' הוא מלך המשפט. זהו הצדק האלוקי.

כשמאמינים בצדק זה - ה' שולח אותך לארץ ישראל, ולא אמורים לפחד מאף ענק.

חטא המרגלים מקריב גם את מערכת המשפט.

תמיד יש איזה ענק, ענק תקשורת, ענק בכסף, ענק מאפיונר...

והכנעני אז בארץ - בני חם השתלטו ויש להחזיר את הארץ ליורשים האמיתיים שלה.

בשנה הארבעים ה' שם גבולות ועושה צדק היכן לכבוש ואיפה לא.

בשירת האזינו:

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול... המציב גבולות עמים...

יש קשר בין הזירה המשפטית, האזרחית, לזירה הבינלאומית.

אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי.

אומר ירמיהו בהפטרה:

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

ואשיבה שופטייך כבראשונה... ויקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.

כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים.

וכך יבוא מלך המשיח וישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים.

יהושע שכובש את הארץ הוא שיחלק אותה לישראל.

כרמח'ל במסל'ש פרק י'ד ככל שאדם מאמין במשפט האלוקי - סרה הקנאה מהלב.

כל הקנאה מתחילה מטרוניה שאין צדק.

בגאולה השלמה לא תהיה שמחה אלא מההבנה הזאת.

יחזיר לנו ה' את כל חלקי הארץ.

אחרי מלחמת יוהכ'פ הגיע צה''ל קרוב לקהיר ולעוד מקומות.

שר החוץ האמריקאי הגיע להסדרים של שביתת הנשק וקרא לסגת ממצרים וגם מהגולן. כתב הרצי'ה מכתב שאכן במצרים אין לנו מה לחפש, אבל הגולן שייך לנו.

בשורות טובות בחודש אב.

שבת שלום.

.

.

.

הרב קשתיאל לפרשת פנחס תשפ'ו, *'כד וחד'*:

בסוף פרשת פנחס ישנה פרשיית קרבנות. לכאורה קשור לספר ויקרא?

אלא שאלו קרבנות ציבור, וברגעים האחרונים של משה לפני שלא נכנס עם ישראל לארץ. - לומר שעניינן של קרבנות ציבור קשור לארץ ישראל.

הרמב'ם, ובמהר'ל: המושג ציבור הוא רק בארץ ישראל.

החשיבה והרגשות הציבוריים שייכים לארץ ישראל.

עיקר עבודת המקדש היתה העבודה הציבורית.

התענינו אתמול (י'ז בתמוז) על שבטל התמיד.

עבודת ה' של אומה שלמה.

בפרשתנו אנו רואים כמה נקודות על איך נראית חשיבה ציבורית:

משה לפני מותו מתפלל על מחליף בשבילו. דואג לכל ישראל, ולא לעצמו. רש'י: מניחים ענייני עצמן ועוסקים בענייני הציבור.

אשר יצא לפניהם - רש'י: שיהיה הראשון בקרב.

כן עשה יהושע ביריחו. שם פגש המלאך.

תודעה ציבורית, אחריות ציבורית.

גם קנאות פנחס היא מתוך דאגה לשלום הציבור. מוכן למסור על כך את הנפש.

הגמ' בחולין אמרה שנעשו לו עשרה ניסים, בלעדיהם היה מת.

מצד אחד דאגה לכולם, מצד שני מנהיגות חדה.

בחולין דנים על ביצי עופות - אם הולך אדם במדבר ורואה ביצים - ולא יודע אם מותרות. הסימנים: שהביצה בצד אחד עגולה ככד ובשניה חדה.

בזוהר: המשיח נמצא בקן ציפור.

ברבי נתן: מנהיגות המשיח ליצור כד לכל אדם. ענווה, בושת פנים, כל אחד לפי עניינו בנחת ובעדינות.

ולפעמים צריך להיות חד ותקיף, כמו נגד עזי פנים או אויבים רוחניים. כמו זמרי או בנות מדין.

ביצה - אחריות על גידול ישראל של ענקי הדורות.

הרמב'ם היה מסור כולו לכלל ישראל. כתב במכתב לאיבן תיבון, שרצה להגיע לבקרו ללמוד מאורחותיו, את סדר יומו - להראות לו שאין לו דקה פנויה , ועוסק כל היום בעסקי ציבור, וכשכבר נופל מעייפות בסוף היום, עוד עונה לבאים לשאול שאלות.

והיה גם תקיף שכותב אגרת השמ'ד ועוד, כנגד כופרים בתחיית המתים ובביאת המשיח, ועוד..

יהושע ופנחס - בספר יהושע ושופטים - שתי הדמויות שבונות את עם ישראל בארץ ישראל. משלימות אחת את השנייה.

עוד כותב רבי נתן: איך תדע שהקנאות היא באמת מתוך אחריות כללית - אם הקנאות מתוך שמחה. עוז וחווה במקומו. ולא כשהאדם כעוס וממורמר.

בשבת, כשיש לכולם נחת - זמן לדברי תוכחה. שלא יטעו אחרי משיחי שקר ודעות זרות.

הפטרות התוכחה - מי שלומד תורה לשמה אוהב את התוכחות ושמח בהן. התורה בריאה לנו, מיישרת אותנו ומחדדת אותנו. אנחנו רוצים אותה.

בזכות התוכחות נהיה נאמנים ונדע שאנחנו הולכים אחרי המנהיגים הנכונים.

בכל הדורות היו צדיקים שמוכיחים את העם. עומדים בשער.

(כשוער בכדורגל, להבדיל)

ולמוכיחים ינעם.

יראה לנו ה' ניסים ונפלאות וישמח אותנו בחודש תמוז ובחודש אב, יביא לנו ישועות, יכה אויבינו ויקרב הישועה והגאולה. עם ישראל ראויים לזה במסירות נפש הרבה שיש היום ומידות, וקדושה וטהרה.

במהרה בימינו, שבת שלום ומבורך.

.

.

.

הרב קשתיאל לראש חודש תמוז תשפ'ו:

יש הבדל בין עד לדיין.

העד צריך לראות היטב היטב את כל התמונה. אם יש לו תמונה חסרה הוא לא יכול להעיד. לא יכול למסור עדות על חצי דבר.

הדיין - תפקידו לקחת את דברי העד ולהוציא את המסקנות וההשלכות.

תמוז - טעויות עדות של עם ישראל. המרגלים הסתובבו בארץ בעיקר בתמוז. כשהסתכלו על הארץ לא ראו את כל התמונה, ולא העידו טוב.

כשאנחנו מסתכלים על כל דבר - יש לנו שליחות להיות עדים על העולם, עדיו של הקב'ה. עם זו יצרתי לי - תהילתי יספרו.

המרגלים מעלו בייעודם.

התיקון: לחזור להיות עדים נאמנים של מעשי ה', של ארץ ישראל, של התורה, של הנהגת והשגחת ה'. אתם עדיי נאום ה'.

בחטא העגל - ראו שמשה לא הגיע. וזו לא כל התמונה.

על פי שניים עדים - בשביל לצרף עדויות לתמונה שלמה.

בחודש הרביעי היה חטא המרגלים, חטא העגל, ועוד במהלך הדורות טעויות שמפרטת המשנה, וגם בדורות אחרים.

מופיע בכמה ספרים שצריך בחודש הזה לראות בטוב ה'. צריך עין טובה.

יש הרבה אור בחודש תמוז, הרבה שעות שמש. הרבה זמן לראות ולהתבונן. אדם על חבירו ובכלל.

הרב קוק כותב בישראל ותחייתו י'ב שכאשר רואים את השגחת ה' מחזקים את האמונה. ויותר מזה: ראייה נכונה של המציאות מסייעת ומשפיעה לטובה, לא רק פרשנות נכונה, אלא היא גם עוזרת לכך שיתקדמו הדברים לאן שהם צריכים להתקדם.

יראו ישרים, יתבוננו. זו עבודת ה'.

זה מחייב אותנו להרבה הודאה לקב'ה, רואים הנהגתו וטובו.

יש עכשיו שפע גדול בארץ. שפע של פירות.

צריך לראות איפה עם ישראל נמצא היום. הרבה טוב.

הקב'ה יודע איך הוא מנהיג את העולם. כולם עבדי ה'. לב מלך ביד ה'. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

כשאנחנו גם מקפידים על בין אדם לחברו, איש את רעהו רעהו אל תיראו לבבכם - זה מה שיהפוך את צום הרביעי לששון ולשמחה.

בהר המור יש בכל שנה כנס אחרי תשעה באב בענייני חינוך, והשנה כל הכנס בנושא: 'בצדק תשפוט עמיתך' - לדרון לכף זכות.

עיקר משימתנו והצלתנו בעם ישראל, לדון לכף זכות.

בשורות טובות, חודש טוב.

.

הרב קשתיאל לפרשת שלח תשפ'ו:

כשרב ירד לבבל, שמואל, גדול הדור, הבין שמגיע אדם גדול ורצה לבדוק את אהבת ארץ ישראל של רב.

שלח את קרנא לשאול את רב כמה שאלות. אחת מהן היתה האם מותר לכתוב ספר תורה על עור של בהמה לא כשרה. ורב ענה שלא.

הרב קוק מסביר שכל השאלה מרמזת על למה אנחנו רוצים את ארץ ישראל.

מי שעסוק בתורה, ברוח, בדבר העיקרי לכאורה, התוכן, ומה משנה איפה אנחנו נמצאים?

ויש שמסבירים שזהו חטא המרגלים: איפה שהכי נח - שם תחיה ותעסוק ברוח.

ורב אומר שלמרות שהתוכן עיקרי - צריך לנוח במקום כשר וטהור.

התורה זקוקה לארץ. למקום טהור וראוי. שם תוכן התורה יכול להיכתב, להיכנס, לחדור, להיחקק בעור.

אין מנוס, יש רק מקום אחד בעולם שבו האדמה טהורה והאוויר טהור, והתורה שורה ונלמדת.

גם כשגולים לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל אומר רב שגם כשיורד לחו'ל זוכר שעיקר התורה בארץ ישראל .

אברהם אבינו שהיה אדם רוחני להעביר שיעורים וכתב ספרים, לפי הרמב'ם. בכל זאת דבר ראשון: לך לך. אל הארץ.

רק פה שם ה' יכול להופיע.

ארץ ישראל נראית כארץ, אבל היא קלף אחד גדול, ספר תורה אחד גדול. רק פה אפשר שתתגלה.

כלב למד מהאבות, והלך לראות את קברי האבות בחברון, ומשם שאב את הרוח ואת הוודאות שהתורה צריכה לחזור למקומה.

''וזהב הארץ ההיא טוב'', אין תורה כתורת ארץ ישראל.

זהב מתכת אצילה שלא מושפע ממים, לחות ומזג אוויר, נשאר בטהרתו.

פה נכתב ספר התורה בחירות.

כל המלחמה שאנחנו קובעים וכל ההתמודדויות על ארץ ישראל זה בשביל הופעת התורה.

התורה הולכת ומתגלה.

אנחנו רואים שמתחילות המלחמה יש עיסוק בספרי תורה.

הרבה משפחות שכולות מנציחות יקיריהן בכתיבת ספר תורה.

אתמול הוכנס ספר תורה לזכרו של סרן עמית לוי משומריה שנפל בעזה.

ובכל הארץ. הרבה יהודים מכל הסוגים כותבים ומכנסיים ספרי תורה.

זהו הנושא. על כך המלחמה. על הארץ ועל התורה, שהם אותו הדבר.

ואם יש קשיים והתמודדויות - בשביל שיותר נאמין בקדושת הארץ , ונתחזק בתורה בארץ ונתפלל, נעמיק ונברר.

לאויבינו תמיד יהיה משהו שימציאו נגדנו, כל מה שלא נעשה, כי הכול זה לעורר אותנו להתעמק במהות שלנו, מה זאת הארץ, מה זאת התורה שנלמדת בארץ מה אנו ומה חיינו.

צריך להילחם באויבנו כמובן, אבל גם להתעמק בנושא העיקרי. בתורה בארץ.

וודאות רוחנית היא העיקרית. כשמוציאים ספר תורה יש התרגשות, נעמדים, מנשקים אותו, מרימים אותו. אתה הראית לדעת.

וודאות בגאולה ובחיים שלנו כאן.

מתוך וודאות זאת, בעזרת ה' חיינו יצמחו ויגדלו.

אנחנו יודעים שהקב'ה לא יוותר, כמו שהארץ לא תוותר. האויבים יכריחו אותנו להילחם, להתיישב מחדש, ולברר תורתנו. הקב'ה ישלח אותם להילחם בנו בכל חלקי הארץ. בכל האיזורים. יש נחלות של ארץ ישראל המבקשות שנשוב ונתיישב בהן ונחייה אותן. כמו ספר תורה שאי אפשר שיהיה חסר. כל אות. את כל הקלף. כמו גם את כל היהודים. זה הכול חלקי ספר התורה.

שבת שלום.

.

🌷 רוצים להכיר עוד מתורתו של הרב קשתיאל? הכל במקום אחד 👈 https://linktr.ee/Koreim_Navon.Rabbi_Kashtiel

🌷 רוצים להכיר עוד מתורתו של הרב קשתיאל? הכל במקום אחד 👈 https://linktr.ee/Koreim_Navon.Rabbi_Kashtiel

הרב קשתיאל לחג שבועות תשפ'ו, לאחר נפילת איתמר ספיר הי''ד:

בחג שבועות יש רק מצווה אחת. מצוות ציבור. כלל ישראל צריכים להביא שתי הלחם למקדש וקרבן שלמי ציבור.

אין מצווה שמוטלת על היחיד בשבועות. שלא כסוכה, ארבעת המינים, פסח ושופר בחגים האחרים.

כל החג הוא בבית המקדש, ואין מעשה מחוץ לבית המקדש.

חג של היבלעות היחידים בכלל.

כאיש אחד בלב אחד.

עיצומה של קדושת עצרת.

עצרת, מלשון התכנסות (רש'י).

(ביכורים - רק מאחרי שבועות.)

שבועות - יום הקהל.

בשבועות הבא עלינו לטובה אנחנו רוצים לחוש ולהרגיש איך אנחנו ישות אחת ממש.

בחג הזה כך כך ברור שהבדלינו מכל העמים. וניתנה התורה לכלל ישראל.

אומרת הגמרא שאם אדם יודע משהו בתורה ולא מעביר הלאה למי שלא יודע נקרא גזלן. כי היא ירושה לכלל ישראל ולאחר כמוך.

אין בתורה נכסים אישיים.

מהר'ל: ניתנה תורה במדבר שהוא מקום הפקר, מקום כללי.

ללמוד וללמד.

מורשה קהילת יעקב.

כמו שארץ ישראל היא של כל כלל ישראל.

ובאמת אנחנו רואים שבחג של יום אחד אנחנו מנסים לחבר כמה עניינים: יום של מתן תורה, חג של מקדש, חג של השדות והקציר- החקלאות, ומזכירים גם את מלכות ישראל, את דוד המלך.

שבע שמות לחג בתורה.

כי באמת זה החג של האומה כולה וכל ענייניה.

ולכן השורש של קבלת התורה זו האחווה החזקה שבין כולנו, כבמגילת רות, שם רואים איך נראית אחווה. של רות לנעמי, של בועז לרות, ושל בועז ורות לנעמי, לדאוג שיהיה לה גואל.

הרמב'ן אומר שבסוף פרשת נשא הקב'ה שמח שהכול מלא אחווה.

מצד התכנית המקורית היתה שבני גרשון ומררי יסחבו קרשים ובדים בידיהם.

אך בסוף הפרשה מביאים ראשי המטות עגלות.

כל זוג שבטים מביא עגלה. אחווה.

''קח מאיתם''.

ולבני קהת לא נתן? אבל הארון היה נושא את נושאיו.

מופיע בספרי חסידות שכאשר יוסף שולח ליעקב עגלות מבית פרעה וכאשר ראה אותם ''ותחי רוח יעקב אביהם'' - ראה את העגלות שיביאו השבטים, יש אחווה, קהילת יעקב, נושא בעול עם חבירו, זה החיה אותו.

זאת גם אחת מדרכי קניין תורה.

וצריך לצרף לזה את דברי רש'י שהנשיאים יוזמים, והם השוטרים שהיו במצרים, שחטפו מכות מהנוגשים, שהיו מלאי רגשות אחווה על העבדים, אחיהם וסבלו במקומם. ונבחרו להיות ראשי המטות.

למה נבחר משה? שיצא אל אחיו וירא בסבלותם. במדרש: הסתובב בתוך העבדים ועזר לסחוב.

הוא יקבל התורה בשם כלל ישראל.

כי מהות התורה היא הציבור. נלמדת בחבורה.

תורה זו עריבות מוחלטת.

פעם שאלו גדול ישראל למה לומד לבד, והוא ענה שיש לו הרבה חברים איתו: המהרש'א, ה'קצות'...

בחכמה הפנימית: צריך לעשות אחווה בין מידותיו של הקב'ה, כן בספירת העומר שמתחברות כל המידות.

בעצרת יש אחווה בין הנשמה לגוף. רש'י: בעצרת כולי עלמא מודו ד''לכם'', כדי שיהיה ברור שקבלת התורה שמחה לנשמה ושמחה לגוף. שמחים יחד.

קשה לנו להיות בערב חג, תוך יומיים לבשורה הקשה. הלב עוד לא פועם, והגוף עוד דואב כואב, ולא מצליחים לעמוד על הרגליים. כל חלל צה''ל זה נורא ואיום. והיה ראוי שמרגיש כך לכל מקרה של חייל שנופל.

מה שנותן לנו את הכח זה האחווה. הנשיאה בעול. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.

בפר' נשא נשמע את ברכת הכהנים שנאמרה לכלל ישראל.

''אליך, לך'' - לכל כלל ישראל.

(על נפילת איתמר ספיר:) קשה לנו מאוד, אבל אנחנו יודעים שהמשותף שלנו כל כך עמוק ושורשי, עם כל נשמות ישראל שהיו בהר סיני. וזה נותן לנו את הזהות ואת הישות.

אומות העולם יכולים להציק לנו, אבל לא יצליחו לשנות את מי שאנחנו בשום צורה שהיא, כי זה חיינו אורך ימינו.

ולכן בודאי שננצח.

בשבועות נפטר דוד המלך, והיה יום קשה. כל עם ישראל אוננים.

ביומו האחרון דוד חולה. מובא לאוהל מועד. נעמד בשארית כוחותיו אומר את מילותיו האחרונות: לך ה' הגדולה והתפארת... ולכבודו של דוד גם אנחנו עומדים כל יום כשאומרים זאת.

אומר דוד שצריך לחבר הכול. לא כל המידות. זאת מורשתו. זה מה שיישאר לנצח. דוד מלך ישראל חי וקיים.

חג שמח.

הרב קשתיאל לראש חודש סיון התשפו - הכנה למתן תורה

התכוננות למתן תורה מתחילה בראש חודש. עם ישראל מגיע להר סיני בדיוק בראש חודש סיוון, ואז מתחילים להתכונן למתן תורה. מה יש בראש חודש שהוא מהווה שורש לכל ההכנה לתורה? הגמרא בחולין אומרת שהקדוש ברוך הוא מיעט את הלבנה, והכפרה על מיעוט הלבנה היא שעירי ראשי חודשים. זה קורבן ראש חודש, והוא מהווה כפרה על מיעוט הלבנה. מסביר המהר״ל מפראג בספרו באר הגולה, באר רביעי, שכפרה אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא צריך שיכפרו עליו, אלא כפרה הכוונה מה הערך של זה, למה זה נועד, מה התיקון והברכה שיש במיעוט הלבנה. בראש חודש הלבנה בשיא ההתמעטות שלה, ודווקא ההתמעטות הזאת היא פתח לקורבן. קורבן זו התקרבות גדולה. אומר המהר״ל, שכשאנחנו לא מרגישים שיש לנו מיעוט, לא מרגישים את חסרוננו, אז גם לא נרצה כל כך להתקרב. כי מי שלא מרגיש חיסרון, לא בוער לו להתקרב אל השם, אל הר סיני, אל התורה. דווקא החיסרון, חסרונה של הלבנה, הוא גורם לקורבן, להתקרבות, לרצון להתקרב. זאת אומרת שראש חודש בכלל, וראש חודש סיוון בפרט, הוא הזמן שבו האדם מרגיש את חסרונו. כלומר, שהוא רוצה להתקרב, אומר לעצמו שצריך להתקרב, צריך לחפש דרכי התקרבות. וכל זה רמוז בזה שבראש חודש סיוון עם ישראל מגיע למקום מאוד מדברי, מדבר סיני, ורואה מולו כלום. אין שום דבר. הר סיני היה הר מאוד נמוך, לא משהו בולט, ששוב מעיד, אומר המהר״ל, על תחושת חיסרון. בחר הקדוש ברוך הוא דווקא בהר שהוא ממועט, כמו שהירח ממועט. גם ההר הזה, אומר המהר״ל, באווירה של נמיכות קומה. עליו צומחים רק שיחים נמוכים, סנה. נקרא סיני על שם הסנה. אין שם אף עץ גבוה, כלום, שיחים נמוכים. אווירה של התמעטות. הלבנה ממועטת, ההר ממועט, השיחים מועטים. הכול ממועט. והמיעוט הזה הוא השורש של הרצון להתקרב. שהתורה ניתנה מתוך נמיכות קומה. אנחנו ממעטים את עצמנו, מכירים במיעוטנו. וזה השורש, שלעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ורק כשאדם שם עצמו כמדבר, מכיר במיעוטו, אז זוכה לקבל את התורה. המהר״ל מביא עוד לגבי הודעת המיעוט של האדם, שהתמעטות הלבנה, והנחומים של הלבנה, דווקא בגלל שהיא ממועטת, אין לה את העוצמה של הוודאות שיש לה. דווקא בגלל זה יש בה משהו שיותר קרוב אלינו. מאריך בזה הרב קוק בעין איה, שאנחנו רואים שקביעת החגים היא דווקא לפי הלבנה, שיותר קרובה אל האדם. שבאמת גם האדם מבין כמה הוא זקוק להשלמת התורה, כמה הוא צריך אותה, את ההשלמה שלה. לכל חודש יש אות באותיות האלף־בית שמבטאת את מהותו של החודש, והאות של חודש סיוון היא האות זין. מי שמסתכל על האות ז' רואה שהיא בנויה כמו כלי נשק. לכן היא נקראת זין, מלשון כלי זין. זאת אומרת שיש משהו בנתינת התורה שאומר שאם האדם לא ממעט את עצמו, אם אדם לא יהיה בעמדת התמעטות כלפי התורה, אז למה לו חיים? איזה מין חיים אנושיים אלו, שאדם לא רוצה להתקרב, לא מחפש דרכי קרבה? אם הוא חושב שהוא שלם, שהוא הר גבוה, אז השם לא ירד עליו. השם יורד על הר סיני. אם הוא חושב שהוא מושלם, אז למה לו חיים? מה הוא הולך לעשות פה בעולם? ולכן אומר המדרש שהחרב ירדה מן השמיים יחד עם התורה, וביררה שבלי זה שאדם בעמדה שהוא זקוק להשלמת התורה, אז הוא סייפא. סייפא וסיפא. כמו שאומר הלל הזקן: דלא יסיף יסוף. דלא יליף קטלא חייב. כי הם חיינו. לכן גם הר סיני נקרא הר חורב, יש חרב בשם. מצד שני, המילה זיין בעברית גם מתארת מזון. הרב קוק עוסק בזה בראש מילין, שיש פה חרב ויש פה מזון. זאת אומרת, אם התורה היא הבאה להזין אותנו, ואם אנחנו שוכחים את זה, אז בעצם זה חרב. למה אנחנו זקוקים למזון? כי יש לנו מיעוט, יש לנו חיסרון תמידי, ואנחנו כל הזמן צריכים הזנה בלי הפסקה. באמת יש הרבה מנהגים בימים האלו, החל מראש חודש סיוון, הרבה מנהגים של הכנות לקראת התורה. יש כאלה שלומדים את הברייתא של סוף מסכת אבות, פרק שישי, שהוא תוספת על המסכת, של ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. ובימים אלו יש כאלה שיותר הולכים ללמוד, ממעטים בעבודתם ומרבים בלימוד לקראת החג. יש הרבה כינוסים בכל הארץ, הרבה מאוד כינוסים של תורה, של הכנות לקראת החג. זה הנושא בימים האלו. יש גם מנהגים של פרישות, של טהרה. הכול הכנות. היו ימים מיוחדים עם הרבה מאוד מנהגים, בכל מיני עדות ובחסידויות, שהכול זה שאדם ממעט את עצמו בשביל לדבוק ולשמוח מאוד בשמחתה של התורה. ולפי ההכנה, כך גם בעזרת השם נזכה שהקדוש ברוך הוא יאיר עלינו ועל כל ישראל את מתן התורה מחדש, ילמד אותנו תורה באהבה וברצון מחדש. שאנחנו כולנו כנסת ישראל הנמשלה ללבנה, וכפי מיעוטה כך גם, בעזרת השם, גדולתה. חודש טוב ומבורך לכל בית ישראל, בשורות טובות.

הרב קשתיאל לפרשת במדבר יום ירושלים תשפ'ו:

ב-א' סיון הגיעו ישראל להר סיני.

אחרי 11 חודש, א' אייר צריכים לעזוב את הר סיני.

עושים מפקד מחנות והלויים.

מדויק שהתנועה היא על פי דגלים.

רש'י: היתה מסורת שלכל שבט דגל משלו על פי צבעי החושן וכך כל אדם זיהה את שבטו, כי הדגל היה גבוה ושונה.

איש על מחנהו ואיש על דגלו.

במדרש מייחסים חכמים דברים חשובים לדגלים.

במעמד הר סיני ירדו צבאות מלאכים וראו ישראל שיש להם דגלים והתלהבו מהם

ודגלו עלי אהבה.

דגל יוצר משהו מלהיב.

כמו "אני דוגל ב...".

דגל ביטוי לאמונה חזקה: ובשם אלוקינו נדגול.

בכל העולם בני אדם על ידי דגל יוצרים התלהבות, הרמת רוח.

השפת אמת: צריך לקיים את כל התורה, אבל לכל יהודי דגל בתורה של מה שמתלהב יותר.

בהר סיני עם אחד, אך ביציאה לדרך יש לכל אחד דרך.

ועוד שתי השלכות: ודגלו עלי אהבה - ודילוגו - מי שקצת מתלהב הוא מתרומם ומדלג מעל מכשולי החיים. (שפ'א).

ועוד: עם שני עמי הארץ עוסקים בתורה ומדלגים על מילים או קוראים 'ואיבת' - בספר לשבועות, בהקדמה לתפארת, שואל איפה מצאנו שספר חכמה מונח לכולם בלי תנאי קבלה וחכמה? יוביל בהכרח לטעויות!

אלא שהחידוש הגדול של מתן תורה שאם אתה בא באהבת ה' - גם טעויות באות באהבה. הקב'ה מחשיב עיסוק מ-דיוק.

אלא אם כן אתה מלמד אחרים - תתפלל שלא תטעה אחרים.

אפשר לומר אפילו יותר, למי שיש דגל גדול, ודאי ידלג על דברים, לא ישים לב לדברים, מי שלהוט למשל על דברי תורה לא ישים לב לדברים אחרים ואולי יהיו לו טעויות.

אומר המדרש 'ודגלו' - אלו ארבעים ותשע ימים של ספירת העומר.

וכך יצא שאלו ימים של חגיגות עם דגלים...

בשם ה' נדגול.

אנו זוכים לראות את הקשר הנכון והעמוק בין הדגל שמביא חירות עצמאות שמחה רוממות, ומתחבר לחירותה של התורה שעושה אותנו בני תורה, מתלהבים וחיים.

בכל יהודה שומרון כמות הדגלים היום היא עצומה.

אין דרכנו להתווכח, אבל צריכים לומר למען חיילי ישראל וקדושי ישראל: מי שנלחם למען ארץ ישראל, נלחם למען עם ישראל

הוא נמצא בדגל הנכון.

זה הדגל הגדול, הקדוש והאמיתי.

מלחמות ישראל על הארץ לא התחילו מהשקפת עולם חילונית. לא התחיל משיגעון של מישהו...

בשיעור על בבא קמא, הזכרנו תקנה הקשורה לירושלים.

ודנו הפוסקים אם שייך גם בימינו. ופאת השולחן אמר שגם בימינו מחייבת קדושת ירושלים.

הוא היה מגדולי תלמידי הגר'א, שעלה לארץ. חיפש את עשרת השבטים. וגם היו להם קרבות עם ערבים. באו לארץ ועברו תלאות וגם מתו על קידוש ה', על מצוות ישוב הארץ. הקימו את החורבה לזכר הגאון מוילנה. וידאו שיהיה גבוה כדגל.

במלחמת העולם הראשונה היה כח עברי שנלחם והיו להם דגלים.

ובטקס בבית הכנסת החורבה הביאו את הדגלים הללו בהשתתפות הנציב הבריטי והרב קוק.

אנו מלאי תודה למגיני ארץ קודשנו שמוסרים נפשם על ישראל ועל ירושלים.

יוביל אותנו ה' לעוד דברים גדולים.

ה' הושיע המלך ייהנו ביום קראנו.

נזכה לראות תפארתה של ירושלים ושמחתה הגדולה ושל כל ארצנו.

שבת שלום. יום ירושלים שמח.

.

.

הרב קשתיאל לפרשת בהר-בחוקותיי תשפ'ו:

בשתי הפרשות, בהר בחוקותי

אומרת התורה:

"ועשיתם את משפטיי... וישבתם בארץ... ואכלתם לשובע"

רווחה כלכלית וביטחון.

כל הראשונים נקטו שזה לא שכר.

הגמ' בקידושין אומרת ששכר בעלמא הדין ליכא.

וגם לא הגיוני שעשה מעשה רוחני וקיבל משהו גשמי.

אלא ודאי אומרים לאדם לעשות מצווה ויזכה במדרגה רוחנית.

שכר מצווה - מצווה.

אלא ברמב'ם: סימן, מדד שאתם בסדר.

ומשמע בפסוקים שיש שפע.

עץ השדה ייתן פריו - רש'י: גם עצי סרק.

בפר' בהר חוזרת על עצמה המילה ''אחיך'' הרבה. לעזור לאח שיש לו חוב על שדה, כי ימוך אחיך, לא לעבוד אח בפרך.

מביא המדרש סיפור על הלל הזקן שהלך עם תלמידיו ונפרד מהם ואמר שהולך לקיים מצווה עם איזה אח - שהולך להתרחץ. ועושה טובה וחסד לגוף שהוא אחיו ועוזר לו, וגם סיפור נוסף על שהולך לאכול.

מי שמשקיע במצוות טוב מאוד ומתאים שתהיה לו רווחה לגוף, אחיו.

ככל שהעולם הרוחני ברור - אין חשש מרווחה חומרית.

הרב קוק כותב שהסיבה לצרות והעומס בחיים הוא כדי שלא יהיה זמן פנוי מדי ויחטאו.

הרמב'ן אומר שהפרשה שלנו לא מדברת על יחידים אלא על האומה.

הלל הוא הדמות של מסירות נפש על התורה, היה עני ומסר נפשו בשלג על הגג ללמוד תורה.

כרב יוסף שאומר שהבשר הכי משובח בשנה צריך לשמור לחג שבועות. והוא גם חג הביכורים.

והוא חג מתן תורה.

ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה,

וישבית ה' חיות רעות מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם.

ככל שנקבל בשמחה אהבה ורצון את התורה.

תהיו עמלים בתורה, מעשים טובים וחסדים -

תהיה ההנהגה בישראל של הברכות.

בע'ה בשבועות מתפללים שיביאנו ה' לבית ה' ונזכה להביא שתי הלחם ונביא משבעת המינים, שפע של ברכת הארץ.

שבת שלום, בשורות טובות.

הרב קשתיאל לל״ג בעומר התשפ״ו - שמירת החירות

בזמן שהרומאים שלטו בארץ אחרי חורבן בית המקדש השני רומא הייתה אימפריה רבי יהודה טען שצריך להסתדר עם האימפריה לקחת את מה שטוב ולהתקדם יש יתרונות כלכליים ופוליטיים וצריך לשתף פעולה עם מה שמביא תועלת ורבי שמעון טען שזה לא עובד אם מפתחים שיתופי פעולה חומריים בסוף נהיים תלויים מושפעים מהמטרות שלהם מהתרבות ומהשאיפות ולכן צריך כל הזמן להיות בעמדה של שאיפת חירות לא להיות תלותי ולא כנוע השאיפות שלהם שונות משלנו ולכן לשמור על אש וגחלת פנימית שמחכה לחופש

בניגלה הלכה כרבי יהודה שצריך להסתדר עם האומות אבל בנסתר בלב יש גחלת שאנחנו לא עד הסוף איתם והשאיפות שלנו אחרות ונזהרים לא להיות מושפעים מהם זו רוח החירות של רבי שמעון שליוותה את עם ישראל בגלות אמנם כאן אבל חולמים על חירות ומרד פעם בשנה בל״ג בעומר היו יוצאים לשדה מכינים חץ וקשת למרות ביטול תורה כדי לזכור את החלום להיות בני חורין

שאיפת החירות מלאה ייסורים אך נשארת נסתרת גם כשמדברים עם הגויים בשפה אחת בלב מכוונים למשהו אחר והרוח הזו החייתה את האומה הציפייה לישועה ולגאולה מבלי לגלות את הסודות

רבי שמעון במסירות נפש במערה עד צווארו בחול סבל ייסורים קשים וכשיצא אמר טוב שכך זה שומר על הגחלת ולכן גם אחרי כישלונות הלהט והתקווה נשארו בכל הדורות

גם היום יש קשרים עם אומות העולם ובניגלה זה נדרש אבל חשוב שבנסתר נשמור סוד וחלום משלנו זו האש שאינה מסתדרת עם העולם וביום זה מתפללים על חירות לאומית ורוחנית ומעוררים תודעת חירות למרות הקושי

כוח החירות של רבי שמעון בא מדבקות עצומה בתורה עד שלא עזב אותה ופטרו אותו מתפילה התורה היא מקור החירות אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והיא נותנת חירות פנימית במיוחד תורת הסוד אך כל התורה חירות

רבי שמעון הביא את תורת החירות ולכן הוא מעיין החירות ממנו שואבים וכל מי שאכפת לו מחירות עם ישראל צריך דבקות בתורה בלי זה יש שיעבודים ולכן ההנהגה חייבת להיות מחוברת לתורה ולקבל השראה מתלמידי חכמים

הלילה להיזהר לא לנסוע למירון וממדורות בגלל רוחות חזקות ולהיזהר מאוד מאש וחשמל

.

הרב קשתיאל לפרשות אחרי מות קדושים תשפ'ו:

רש'י כותב בתחילת קדושים

דבר אל כל עדת ישראל - נאמרה בהקהל כי יש בה הרבה עניינים חשובים.

ואהבת לרעך כמוך.

לא תקום ולא תטור.

ועוד.

הקשורים לאהבת ישראל.

וסמוך לכך ולא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

כשאתה רוצה להוכיח אל תלבין.

ירבעם הוכיח את שלמה ברבים ועל כך נענש.

בליקוטי הלכות לר' נחמן מברסלב מסביר ששורש מצוות תוכחה הוא לא תשנא את אחיך בלבבך.

*כל כך רוצה אדם שיתקרבו כולם לה' ולכן מוכיח.*

*הוכחה מתוך אהבה.*

אחד הסימנים הוא שיש במצווה הזאת מסירות נפש.

כמו בפרה אדומה שהמטהר בעצמו נטמא.

הרוצה להוכיח באמת - צריך לרדת.

"לך רד".

בשביל להחזיר בתשובה צריך להבין בהתמודדויות החוטא.

וזאת מהות ימי העומר. מצוות הוכח תוכיח.

מתי מביאים שעורים לבית המקדש? במנחת סוטה. מנחה מלאת תוכחות ומוסר.

בתקופה זו מקשיבים למסכת אבות שהיא דברי תוכחה ומוסר. הרבה מהם גם על דרך השלילה.

דרך חיים תוכחות מוסר.

באים לקבל תוכחה מגדולי הדורות שכל כך אוהבים אותנו.

הכהנים שהם כולם אנשי חסד - והם באים להביא תוכחה.

לכן גם בתקופה זו שסופרים לשעורה - רוצים לקבל תוכחה.

בסוף אבות, מדרכי קניין תורה: אוהב את התוכחות.

לפני שלומדים מסכת אבות אומרים כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים.

והקב'ה לפי שרצה לזכות את ישראל וכו'

ולא תשא עליו חטא - תדאג שלא יהיה לו חטא. ויזכה לעלות מעלה.

מצד שני יש בפרשתנו מצוות עשה בצדק תשפוט עמיתך - רש'י: לדון כל אדם לכף זכות.

מונה הרמב'ם בספר המצוות.

ואיך מסתדר עם תוכחה?

לכף זכות - בעיקר על האדם שאתה דן אותו כאדם טוב וחיובי - מוכיח אותו שוודאי לא שם לב שחטא וצריך לעורר אותו לכך.

משה רבנו שהיה מלא אהבה לישראל ומסר נפשו עליהם יכל להיות המוכיח שלהם.

רבי נתן: ואל תאמר שאתה לא מושלם ולא אוכל להוכיח. גם רופא חולה יכול לרפא.

חודש אייר ר'ת אני ה' רופאך. והיא התוכחה שעוזרת לנו להתרפא. ה' רופא הנפש.

ובאמת יש איזון לא פשוט בין הרצון להוכיח לבין הרצון לאהוב ולחבר ולדרוש.

בגמ' בברכות עימות בין רבי יהושע לרבן גמליאל לגבי מי שאין תוכו כברו. ושם רבי שמעון הוא שאומר לרבי יהושע לקבל צו רבן גמליאל.

כי הוא אוהב ישראל והמוכיח. כזוהר.

וכתוב כמה פעמים בזוהר שרבי שמעון אומר שהיה מוכיח בחביבות.

ולכן בספירה מגיעים גם לל'ג בעומר ולרשב'י ולזוהר.

נזכור להוכיח מתוך רצון לזכות. ונקשיב לדברי התוכחות ונזדכך עד לחג שבועות.

שבת שלום.

הרב קשתיאל ליום העצמאות תשפ'ו:

יום הולדת ה78 של מדינת ישראל.

זכתה מדינתנו שסמל המדינה לא יכל להיות סמל יותר טוב: מנורת בית המקדש!

מנורת המנורה לכאורה שיהיה אור.

אבל ההשקעה בכלי היא עצומה. לא כמו הכלים האחרים שהם יותר פרקטיים. שולחן ומזבחות.

מופיע מנהג בסידורים של האר'י שכורכים שבע כריכות על היד ואח'כ מוסיפים את הראש,

ויש מנהג לומר: ...והשמן הטוב תריק על שבעת קני המנורה.

הרב בעולת ראייה: "קדושת התפלין, המצחצחת את גופנו, להיות מטוהר בטוהר עליון. והננו מכוונים בטהרתנו, להעשות כלים מוכשרים לקבל שפעת עז החיים ממקור החיים בטהרת טובם."

אנחנו מכינים כלים שיהיו תשתית לשפע העליון.

שבע זה שבעת ימי הבריאה והמציאות.

ואנחנו רוצים אפילו את היד השמאלית, האמצעים, כוחות וגוף ישראל, שאינם העיקר, שיקבלו מהקודש.

לרומם אותם שיזכו לשמן הטהור.

שמן מלשון שמונה, צף מעל המים, משחת קודש, על ראש מלך וכהן גדול.

זה עניינה של המנורה. השקעה בכלים שיהיו יפים ורחבים. והשמן יהיה לו כלי קיבול טוב.

גם באורות התחיה י'ז כותב הרב:

"אנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה, כדי לקלוט את רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה. על כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלמה ולכח גופני חסון ואמיץ, מצות רבות אנו מבקשים, כדי שיהיו לנו די כלים להכיל בהם את האור הגדול של האמונה והאהבה..."

המנורה מספרת את הסיפור של בניין המדינה.

שבע, שובע.

*צריכים לבנות מדינה מהודרת ומשובחת. כלים רבים כדי להכיל אור גדול.*

אורו של משיח משוח בשמן.

מצוות התפילין היא מצווה מאוד מאוד קשורה לארץ ישראל. והיה כי יביאך. יש לרב קוק הרבה דרשות על שמצוות התפילין מקשרת אותנו לארצנו.

הרב חרל'פ במעייני הישועה: כשם שאסור להסיח דעת מהתפילין כך ארץ ישראל אסורה בהיסח הדעת.

ומוסיף הרב קשתיאל שכמו בתפילין בשביל שלא יהיה היסח הדעת צריך למשמש בארץ ישראל.

מדינתנו עשירה, מגוונת.

עוד הרב חרל'פ: דווקא תלמידי חכמים צריכים לחזק את כוחם וגופם. עת לחננה כי בא מועד. ויבוא יעקב שלם - כשבא לארץ. שלם בגופו ובממונו.

ובארץ ישראל זה לא זמן של סיגופים.

ועל ידי כך ירגישו חיבה לארץ ולעם.

*לפי ערך בריאות הגוף - כן תאיר הנשמה.*

אנחנו זוכים לראות את המנורה הולכת ונרקמת.

מספר הרב קשתיאל שהיה בט'ו בשבט בישיבת אלון מורה. היה שם סדר ט'ו בשבט.

וסיפר שם הרב אליקים לבנון שהוא היה ילד קטן בירושלים, והרופא ציווה לקנות פירות בשוק. וכל מה שהיה שם היה תפוחים קטנים חמוצים...

ולאן הגענו היום! מגדלים בארץ כמעט הכול!

וכן דוגמאות רבות...

לתוך כלי זה יימזג השמן!

מושג המקדש שהיה די חלומי יותר ויותר מדברים עליו. הוא חי ותוסס בכל מקום. רוצים. הרצון למקדש ולחיים קדושים ולהופעת קדושה יילך ויתגבר בארצנו ובמדינתנו.

המנורה הולכת ונבנית עם כל כפתוריה גביעיה ופרחיה. הולכת ונצרפת.

ישפוך ה' עלינו את השמן הטהור להשפיע טוב ולבריאות.

המטרה היא: ונחה עליו...כי מלאה הארץ דעה את ה'...

כל השפע כדי שיופיע עלינו דעת ה' כדברי הרמב'ם: זה עיקר עניינם של ימי הגאולה.

צמאון אל ה'.

תוך כדי הבקשה הזאת כתוב בסידורים: ובגבורתך תצמית אוייבי וקמיי. התפילין ביד הם גם כנגד זרועו החזקה וגבורתו של ה'. יש לכוון לכך בהנחת התפילין.

*סמל הגלות המנורה בשער טיטוס. ואנחנו משיבים את המנורה הזאת לכאן!*

וישבית ה' כל אוייב ומתנקם.

והיה מנורתנו אור לגויים ונס לעמים. שפה מופיעה הקדושה. וישמעו ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה.

פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

פתיחת ידנו תביא לנו גם את היד העליונה לברכה.

אחר כך קושרים האצבעות בקשר האירוסין הנצחי אל ה'.

וידעת את ה'.

כל מטרת המדינה והאומה.

עוד במעייני הישועה כותב כמה פעמים מה הדבר שהכי מזרז את תהליכי הגאולה: "ללמד זכות על ישראל. בין אם מכוונים לאמת ובין אם לא מכוונים לאמת. כי אתה אומר בעצם שישראל שייכים לישועה. ומזה באה הישועה."

ויש כל כך הרבה זכויות לעם ישראל.

סיפר אבא של אייל אסרף שגרו בכפר נידח במרוקו, תרסאד, ויום אחד הגיע לכפר יהודה גרינקר מישראל מעמק יזרעאל, רכוב על חמור מהעיר עם סנדלים ומכנסיים קצרים וחולצה קצרה, ואמר שהוא ממדינת ישראל ובא לקרוא להם לעלות לארץ. דנו עם רב הכפר, שאמר שצריך לעלות. אבל אמרו לרב שאותו שליח בלי ציצית וגם לא הגיע לתפילות, האם זה האיש שחיכינו לו? ואמר הרב שהוא עוסק במצוות עליה לארץ ופטור משאר כל המצוות.

והיה זה כפר שלא היו בו צרות...

עשו הכנות ועלו לארץ!

מוסיף הרב חרל'פ שכל כך שיכורים ממצוות בניין הארץ ושוכחים שיש עוד חיובים... ולכן אף אחד לא להאשים אחרים ולא להטיל קולר על חברו. להעריך את הטוב שבזולתנו. וכו'.

להעלות התוכחה למעלתה העליונה של ואהבת לרעך כמוך.

הרב קשתיאל ליום הזכרון תשפ'ו:

תכנן תפילתי קטורת לפניך - מצפה דוד שהתפילות שלי יהיו כמו הקטורת של לפני ולפנים, ככהן גדול ביום הכיפורים. גם סתם מנחה של יום רגיל.

כי זה משאת כפיי - הרמ'ד ואלי : עם הידיים שלי נלחמתי מלחמות ה' - המלמד ידיי לקרב - ולכן קבל תפילת ידיים אלו.

כל הלוחמים בקרב ששמו נפשם בכפם, כל מי שהיה מוכן להילחם מלחמות ה' אין מי שיכול לעמוד כנגד ידיים אלו. יש להם זכות תפילה.

הרב קשתיאל קיבל שאלה על דורנו שכאילו שכולו חייב וענה שאנו דור שכולו זכאי.

תיקנו חטא המרגלים בחזרה לארצנו.

היתה שנאת חינם וכעת עם אחד מאוחד בממלכה אחת.

ומעל הכול: אלפי ורבבות של לוחמים ומשפחותיהם.

תפילות לחמי ישראל הם כדוד.

הרב הראשי לצה'ל אמר בטקס בכותל שתפילות הקדושים שמסרו נפשם ממש - אין מי שיכול לעמוד בפני תפילותיהם.

בשם ר' שלמה זלמן אויערבך שאמר לשני תלמידים שלא היו צריכים ליסוע לקברי צדיקים רחוק ולבטל לימוד אלא לעלות להר הרצל...

וכן כל מקומות ישראל שיש לוחמים ובני משפחותיהם.

ביום הזה ביתר שאת פונים לרבונו של עולם אומרים שזכותם של הנופלים וגם של הלוחמים החיים תגן עלינו.

יונתן בן שאול אומר לו שדוד שם נפשו בכפו - ועל זה צריך לאהוב אותו אהבת נפש.

איך אפשר שלא לאהוב רבבות שמוסרים נפש על עם ישראל.

מאמצים גופניים גדולים. מאמצי נפש.

ודאי שבזכות כל זה הקב'ה מחולל ניסים. עשה הרבה ניסים ועוד יעשה.

הגמ' בברכות אומר שניסים מתרחשים כשמוסרים נפש על קידוש ה'.

הרב קשתיאל העביר שיעור בפלמחים ויצא שהיה באותו שבוע שחיסלו את הצבא הסורי והחיילים היו שם מאוד נרגשים.

ואמר להם הרב שהכול בזכות מסירות הנפש, שה' פותח הפתעות והזדמנויות.

ניגש אברך אל הרב קשתיאל בסוף שיעור ושאל איך זה עושה את כל ישראל זכאים, הרי יש גם הרבה עבירות. וענה הרב שזה כמו ליבון חמור. מלבן את כולם.

אש מנקה ומצרפת. מקווה לאומי. כולו זכאי.

זהו עיצומו של יום.

ללכת בעקבותם.

לא אמות כי אחיה ואספר.

זה קשה לספר. זה כואב מאוד. אבל זו טהרה אדירה. סיפורים בחייהם ובמותם. אומץ, גבורה יראת אלוקים.

לפעמים נדמה שאנחנו חוזרים על אותם סיפורים, וזה לא משנה. מצווה עלינו.

ביום העצמאות נספר תהילות ה'.

ביום הזיכרון נספר תהילות ישראל. ומעלתם העצומה.

לספר ולשמוע סיפורים. סיפורי צדיקים.

הרב אבינר אמר על הרב קוק שהספר הראשון שהוציא היה סיפורים על האדר'ת. כי חשובים סיפורי צדיקים.

כך גם הקב'ה שכתב קודם ספר בראשית, שהוא 'מעיישלאך' של סיפורי צדיקים.

לפעמים יש לנו כעס ביקורת ותלונות. במיוחד בזמן מלחמה.

את כל זה צריך להעביר רק על האויבים שלנו.

ישראל זכאים.

כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו...נשמדו...שיתמו..

הכול אשמתם של אויבי ישראל!

כמו שאמר דוד: שפוך חמתך על הגויים.

לנקום דם עבדיו השפוך.

נקמת ה' בוא תבוא.

אל נקמות ה'.

יש דין ויש דיין.

ישיב להם רעתם בראשם.

לעם ישראל אין שום עוון.

הקב'ה יתבע דמם של ישראל.

לא יסלח ולא ימחל.

דורש דמים אותם זכר.

ואז נירגע.

כשמחץ ראש על ארץ רבה אז נרים ראש.

ישלח רפואה שלמה להרבה פצועים עם התמודדויות קשות.

ינחם ה' בנחמת ציון וירושלים כל המשפחות השכולות.

הרב קשתיאל לפרשת תזריע-מצורע ור'ח אייר תשפ'ו:

צרעת.

אף מצווה לא מקבלת כזו אריכות בתורה.

על שפם יעטה. הרמב'ם: צריך לשתוק.

אונקלוס: כמו אבל.

הגמ' במועד קטן משווה לאבל, וכן ברמב'ם.

על מה האבלות? מי נפטר?

המצורע גם מטמא כמת ויותר ממת: מטמא כל מה שבבית.

מי שנוגע במת יכול להיכנס לירושלים ואף להר הבית, אך טמא מצורע מחוץ לשלוש מחנות.

חיוורון- כמת.

התורה מבררת בדרך השלילה את המושג: חיים. מה זה לחיות?

*המצורע אבל על מותו שלו. יושב שבעה על עצמו.* קורע בגדיו.

חיים זה לא אירוע ביולוגי.

רשעים בחייהם קרויים מתים.

השורש לכל הוא הקב'ה, חי העולמים. לא ביולוגית..

מסגירים את המצורע. אונ': סגירותא.

*המצורע - אדם שסגור בתוך עצמו. בתוך הקטנות שלו ולא רואה מסביב. שקוע בגאווה, כבוד חמדה.*

כך גחזי.

*וההגדרה החיובית לחיים: אדם שאכפת לו להביא ברכה לעולם.* כמו הקב'ה, כי עמך מקור חיים.

אם מוכן למסור ברכתו לאחרים אדם חי יותר.

בניהו בן יהוידע בן איש חי כי הוא רב פעלים. דוד מלך ישראל חי, אביגיל לדוד: ואתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כי אתה לוחם מלחמות ה'.

צדיקים במיתתם קרויים חיים.

מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע עשה טוב...

בדרך רמז אומרים על חודש אייר כי אני ה' רופאך, ר'ת אייר.

חודש זה מתווך בין יצ'מ לקבלת התורה. נדרשים להגדיר מחדש את החיים.

במצרים הגדירו את החיים בהגדרות חומריות. כל המחלה אשר שמתי על מצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

במצרים הלכו ומתו.

חייהם - מוות.

צריך להיפטר מהמחלה הזאת.

אם תדבק בחיים האמיתיים תלך ותעשה חי.

נפרדים מטומאת המוות של מצרים וצועדים אל החיים.

החיים זה לא ההישרדות הפיזית, אלא ההליכה אל הברכה.

פרשת השבוע היא כפרשה רפואית.

ונרפא הנגע.

ככל שמתקדמים בסור מרע וכו' - הולכים ונעשים חיים.

פה של דוד מלא תשבחות לקב'ה, לא מפסיק להביא ברכה.

*ביום הזיכרון לחללי צה''ל - זהו יום החיים. בכל הדורות נקרא בית הקברות - בית החיים. ובירושלמי - בית העלמין - בית העולמות.*

כשנזכרים בגיבורי ישראל - נזכרים בחיים.

*אנשים שיצאו מהסגירות - זה נקרא לחיות חיים בתעצומות אדירות, והם ממשיכים ועולים בצרור החיים.*

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה. ולא רק את מעשי ה' אלא גם את מעשי הגיבורים והצדיקים.

לספר מה זה לחיות. ככה חיים.

בח'י באייר נספר על ר' שמעון ועל רבי עקיבא. מלאי החיים.

ר' טרפון אומר על רבי עקיבא: כל הפורש ממך כפורש מהחיים. אתה חי. אתה החיים.

בע'ה בחודש אייר הבא עלינו לטובה נגביר דבקותנו והליכה שלנו בחיים.

המהר'ל מפראג קורא לפירושו למס' אבות: דרך החיים.

ההליכה בצעדי האבות.

הקב'ה יקרב אותנו יותר ויותר וירפא אותנו עוד ועוד.

כל המחלה אשר שמתי על מצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

בע'ה ישלח ה' רפואה לכל עיכובי החיים.

רפאנו ה' מכל סוגי במחלות.

הרב קוק כותב שאם אין בארץ ישראל רוח הקודש זאת מחלה. כי זו ארץ החיים.

להילל הזקן יש הכי הרבה משניות במס' אבות. הרופא לשבורי לב. ר'ת הלל. היה מקרב אנשים לשכינה.

בע'ה עם ישראל רק יחיה יותר ויותר. ויגדלו החיים ויצמחו.

בע'ה נזכה שיום העצמאות הבא עלינו לטובה יהיה לנו שקט ושלווה.

ולא לרשעים. להם אין שלום. ולא שקט ושלווה.

כל עוד אוחזים ברשעותם ובשקר.

אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. אין בהם אמונה. להם יהיו ימי מהומה.

כך יהיה.

שבת שלום וחודש טוב יום עצמאות שמח.

הרב קשתיאל לפרשת שמיני התשפו - וידום אהרון

מתחילת פרשת שמיני משה קורא לאהרון ואומר לו, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ועולתך. חכמים אומרים שאהרון היה מלא בושה ויראה, הרגיש לא ראוי, חשב שאולי האש לא יורדת כי הוא לא מקריב כראוי. הוא האשים את עצמו. משה צריך לעודד אותו: קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ועולתך וכפר בעדך ובעד העם. ובזכות בושת הפנים והיראה של אהרון ירדה אש מן השמיים. משה אומר לו: הכול בזכותך. רואים את האחווה בין משה ואהרון ואת הצניעות של אהרון, שאינו קופץ קדימה אף שכבר מונה לכהן גדול אחרי ימי המילואים, ועדיין אומר איני ראוי ומלא בושה ויראה.

מכאן לומדים על הגישה לקודש ולציבור. אדם בא לקודש בבושת פנים וביראה. ובענייני ציבור צריך להצטנע ולא לרוץ למשרה, אלא אם קוראים לו. חז״ל מזהירים לא לדחוף את עצמו, וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו. כך גם בנדב ואביהוא, שלפי מדרש רצו מנהיגות והלכו מעצמם בלי ציווי. חסרה בושת הפנים. מכאן המעלה של הצניעות, במיוחד בענייני קודש וציבור, לא להתערב במקום גדולים.

סיפור על הרב שלמה זלמן אויערבך: בא אליו אדם עם טענות ארכיאולוגיות לקריאת מגילה בט״ו במקומות מסוימים בא'י. אמר לו: בענייני כלל ישראל צריך ללכת לרבנים הראשיים. בעניינים של האומה, של הכלל, של הציבור, בקודש, אז כמה נדרשת ההצנעה, בושת הפנים. להמתין ולחכות, לאפשר לאנשים בעלי הניסיון, לגדולי ישראל.

בסוף הפרשה הקבה מלמד את משה את הכללים של החיה הטהורה והחיה הטמאה, ושל העוף הטמא והעוף הטהור, ויש שם כללים. בחיות יש כללים, מפריס פרסה שוסע שסע, מעלה גירה וכו' ובכל זאת כתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא הביא למשה את כל החיות ומשה לקח חיה חיה והראה, והראה לבני ישראל, זאת החיה אשר תאכלו. ולמדו מזה חכמים את כוחה החשוב של מסורת, לא מספיק היגיון, אלא מסורת קובעת. המסורת יוצרת ענווה וזהירות.

בענייני כלל ישראל צריך הרבה ידע וזה מורכב, לכן נדרשת צניעות גדולה לפני שמביעים דעה.

בדיחה של נתן שרנסקי: ברוסיה רק המנהיגים יודעים, ובישראל כולם יודעים חוץ מהם.

לומדים צניעות מאהרון. בן שמונים וארבע, כבר מונה, ובכל זאת מלא בושה. בשיא ההצלחה בניו מתים, והוא "וידום אהרון". בשתי מילים מתגלה ענווה ואחריות. הוא ממשיך בעבודתו כי יש אחריות ציבורית. גם משה, וישמע משה וייטב בעיניו, מקשיב לאלעזר ואיתמר בשיא המשבר. שם מתגלה אישיותו של משה.

מכאן לומדים על אחריות, מסורת וצניעות. זה נותן לעם ישראל חוסן. בעזרת השם נזכה לחודש אייר טוב, לגאולה ואור חדש. שבת שלום וחודש טוב.

.

.

.

• הקבלת זמנים היסטורית: הרב פותח בכך שהשנה (תשפ"ו) תאריכי חודש ניסן חופפים במדויק לימים בהם התרחשה יציאת מצרים. למשל, עשור בחודש חל בשבת ("שבת הגדול"), והיציאה עצמה התרחשה ביום חמישי [01:23].

• יציאה של מנצחים ולא של עבדים: הציור המקובל של בני ישראל כעבדים מסכנים שבורחים ממצרים הוא שגוי. בפועל, הם יצאו "ביד רמה", בקומה זקופה, חמושים בכלי נשק ומאורגנים כצבא צועד עם דגלים, מוכנים לקרב אם יידרשו לכך [07:36].

• סוד היום החמישי: יציאת מצרים התרחשה ביום חמישי, המקביל ליום החמישי בבריאת העולם בו נוצרו החיים המתפרצים (עופות ודגים). יום זה מסמל את התעוררות החיים והפיכתו של "אבק אדם" לאומה חיה ועוצמתית [11:41].

• יד חזקה וזרוע נטויה: ביטויים אלו אינם מתייחסים רק לכוחו של האל, אלא לכוחו של עם ישראל שהקב"ה רומם. הנס הגדול היה הפיכתם מעבדים מושפלים לעם גאה בעל זרוע נטויה ויכולת צבאית [14:42].

• משמעות המצה כסמל לעצמאות: על פי המהר"ל, המצה מסמלת חירות ועצמאות מוחלטת. היא אינה זקוקה לשמרים או למרכיבים חיצוניים כדי להתקיים, בדיוק כפי שעם בן חורין אינו צריך להיות תלוי באומות אחרות או לחשוש מביקורת בינלאומית [23:48].

• הקשר לימינו ("המטוס"): הרב משווה את העוצמה של יציאת מצרים לעוצמתה של מדינת ישראל כיום. הוא מביא כדוגמה את טייסי חיל האוויר, ומדגיש שמטוס קרב ישראלי אינו סתם כלי נשק, אלא כלי שפועל מתוך השראת שכינה ושליחות אלוהית שמנצחת את אויבי ישראל [29:12].

• מסר של חוסן לאומי: השיעור נחתם בדברי חיזוק לתושבי שדרות על עמידתם האיתנה המהווה מגדלור לעם כולו, ובסיפור על לוחמים בלבנון הממשיכים את דרכם של הנופלים מתוך תחושת גבורה וחתירה לניצחון [32:09].