Explorez tous les épisodes du podcast דף יומי לנשים - הדרן

רבי חייא בר אבא מביא דיון בין רבי אמי לרבי יוחנן בנוגע למעמד כוונתו של קטן. בגרסה הראשונה, השאלה היא האם מחשבתו של קטן נחשבת למחשבה. רבי אמי משיב שהדבר פשוט שאינה מועילה, כפי שמוכח ממשנה במסכת כלים. רבי יוחנן מבהיר שהספק היה במקרה שבו מחשבת הקטן ניכרת, אך לא לגמרי, מתוך מעשיו – כגון המעביר בהמה מדרום העזרה לצפונה כדי לשוחטה, פעולה המעידה על כוונה להקריבה כעולה (הנשחטת בצפון בלבד). רבי אמי מקשה על כך, שכן רבי יוחנן עצמו פסק בהקשר של דיני מכשירין שיש להתחשב במעשה קטן המעיד על כוונה. רבי יוחנן משיב שספקו היה האם מעשיהם מועילים מדאורייתא או רק מדרבנן; השאלה נותרת ללא הכרעה.

לרב נחמן בר יצחק גרסה אחרת של הדיון, לפיה השאלה הייתה האם מעשיהם של קטנים מועילים. גרסה זו מסתיימת בפסיקתו של רבי יוחנן המבחינה בין שלוש קטגוריות: מעשה המוכיח על הכוונה, מעשה שאין כוונתו ברורה לחלוטין, ומחשבה ללא מעשה.

בנוסף, שמואל שאל את רב הונא מהו המקור לכך שקדשים שנשחטו ללא כוונת שחיטה (מתעסק) פסולים.

המשנה קובעת כי שחיטת נכרי נחשבת נבילה ומטמאה במשא. רבי יוחנן ורבי אמי מפיקים דיוקים שונים מהמשנה: רבי יוחנן מסיק שהמשנה כדעת חכמים (החולקים על רבי אליעזר) ואינה מניחה שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, שאם כן – היה הבשר אסור אף בהנאה. רבי אמי מדייק ששחיטת מין (אדוק בעבודה זרה) אסורה בהנאה, סברה הנתמכת על ידי ברייתא.

הגמרא מסבירה שאין אנו חוששים שסתם נכרי ישחט לשם עבודה זרה, שכן בדרך כלל אין הם הדוקים בעבודתם; אולם "מין" נחשב כמי שדבק מאוד בעבודתו, וחזקה ששחיטתו נעשתה לשם עבודה זרה. רב נחמן מבחין בדין בין מין יהודי למין נכרי ומקל יותר בנכרי, אך הגמרא מבהירה שהדבר מתייחס רק לקבלת קרבנותיהם.

שחיטת השוחט בלילה או שחיטת סומא – כשרה.

רב נחמן אמר בשם רב שניתן לאכול את הבשר אם אדם אחר עמד והשגיח לאורך כל תהליך השחיטה. הגמרא דנה במקרה זה, שהרי קיים כלל ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם", ואם כן מדוע יש צורך בהשגחה? הגמרא מסיקה שמדובר באדם שידוע שאינו בקי בהלכות שחיטה, אך הצליח לשחוט כראוי את הסימן הראשון. עם זאת, אין בכך די כדי להניח שישחוט כראוי גם את הסימן השני, ולכן יש להשגיח עליו שלא יקלקל את השחיטה בסימן השני.

רב דימי שאל את רב נחמן: הממנה שליח לשחוט לו בהמה או להפריש תרומה, ומצא את הבהמה שחוטה או את הפירות מתוקנים, האם ניתן להניח שהשליח עשה את שליחותו והאוכל מותר? רב נחמן הבחין בין המקרים: הבשר מותר אך התרומה אינה מופרשת. רב נחמן הסביר שאין להניח בוודאות שהשליח ביצע את המשימה, ויש לחשוש שמא אדם אחר עשה זאת. בשחיטה הדבר תקין, שכן קיימת חזקה שרוב השוחטים מומחים הם; אולם בתרומה, אם אדם אחר מפריש תרומה מפירותיו של חברו ללא רשותו, אין הפרשתו מועילה.

הגמרא מציעה שהשאלה האם מניחים שרוב השוחטים מומחים היא מחלוקת תנאים, אך למסקנה הצעה זו נדחית.

אף על פי שחרש, שוטה וקטן רשאים לשחוט כשיש מי שמשגיח עליהם, הגמרא מדייקת מלשון המשנה שאין למסור להם לכתחילה בהמה לשחיטה. מהעובדה שניתן לאכול את הבשר שנשחט על ידי חרש, שוטה וקטן, עולה בבירור ששחיטה אינה צריכה כוונה – וזוהי עמדתו של רבי נתן.

דף נלווה

הגמרא שואלת מהו המקור לכך שהולכים אחר הרוב (רוב סטטיסטי) במקרים כגון יבום של קטנים, שבהם אנו מניחים שהזכר אינו סריס והנקבה אינה איילונית. עשרה דינים שונים מהתורה מובאים בניסיון לענות על שאלה זו. קשיים מועלים כנגד כל אחת מהאפשרויות, וחלקם מיושבים.

אם נמצא לאחר השחיטה שהסכין פגומה, האם ניתן להניח שהשחיטה כשרה משום שהפגימות התרחשו לאחר חיתוך שני הסימנים, או שמא יש לחשוש שהן נוצרו בעור לפני חיתוך הסימנים? רב הונא ורב חסדא חולקים בעניין זה. שתי קושיות מובאות נגד פסיקתו המתירה של רב חסדא, אך הן מיושבות.

מניין אנו לומדים שדבר עומד על חזקתו אלא אם הוכח אחרת? רבי יונתן לומד זאת מהמקרה של צרעת הבית, אך רב אחא חולק על דרשתו.

ישנה מחלוקת בין רב יהודה בשם רב לבין רב חנניה בר שלמיא בשם רב לגבי אילו מיומנויות מעשיות על תלמיד חכם להתאמן בהן. הדעה הראשונה מונה כתיבה, שחיטה ומילה, בעוד שהדעה השנייה מוסיפה את קשר התפילין, שבע ברכות וקשירת ציצית.

רב יהודה מצטט שתי מימרות נוספות בשם שמואל. הראשונה היא שעל השוחט להיות בקי בהלכות שחיטה, ואם לאו – הבשר אסור באכילה. מכיוון שהשחיטה עלולה להיפסל מחמש סיבות שונות, שוחט שאינו בקי בהן עלול לבצע שחיטה פסולה מבלי דעת.

המימרה השנייה של רב יהודה בשם שמואל היא שעל השוחט לבדוק את שני הסימנים (הקנה והוושט) כדי לוודא שנחתכו כראוי. בעוד שרב יוסף מנסה להביא ראיה לדרישה זו, אביי דוחה אותה. הגמרא דנה במעמדו של בשר שלא נבדק, ומתלבטת האם הבהמה נחשבת לטרפה או לנבלה. שתי העמדות מבססות את דבריהן על הבנת העיקרון של רב הונא, הקובע כי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוכח שנשחטה כראוי, אך מרגע שנשחטה כראוי היא עומדת בחזקת כשרות עד שיוכח שהיא טרפה.

הגמרא מנתחת את חלקו השני של דברי רב הונא ומסיקה כי הבהמה נותרת בכשרותה גם כשיש חשש שמא היא טרפה. הדבר מודגם משאלה על זאב שנטל איבר פנימי של בהמה והחזירו כשהוא נקוב; אין אנו מניחים שהוא נקב במקום שהיה נקב עוד לפני כן. רבי אבא מקשה על כך מדין פירות שנקרו אותם חיות, שם קיים חשש שמא נקרו במקום שנחש היה מקודם וניקב והכניס ארס, ולכן האוכל נאסר. כדי ליישב זאת, רב הונא מבחין בין ענייני סכנה לענייני איסור. רבא דוחה הבחנה זו וסבור שאם מחמירים בספק סכנה, יש להחמיר גם בספק איסור, אך אביי מקבל את החילוק ומביא לכך ראיות מדיני טומאה. לאחר שרבא דוחה את הוכחת אביי ורב שימי מקשה קושיה נוספת שהגמרא מיישבת, רב אשי חותם בסיוע לעמדתו של רב הונא.

רבי זירא אומר בשם שמואל שאם חיממו סכין באש ושחטו בה, הבהמה אינה נחשבת טרפה. למרות שהחום עלול לגרום נזק לבהמה, חוד הסכין חותך את הסימנים לפני שחום צדדי הלהב יספיק לגרום לכווייה.

שאלה נשאלת לגבי אדם המכה את חברו בסכין חמה וגורם להופעת נגע צרעת – האם הנגע נחשב כ"שחין" או כ"מכוה"? הגמרא מבררת מהי הנפקא מינה להלכה בין שני הסיווגים הללו. שני מקורות מובאים כדי לענות על השאלה, כשהראשון שבהם הוא דברי רבי זירא בשם שמואל שהוזכרו לעיל, אך הגמרא מחלקת בין המקרים ואינה מגיעה למסקנה סופית.

לאחר מכן עוברת הגמרא לדיון על הנאה מסכינים ששימשו לעבודה זרה – מתי השימוש בהם אסור ומתי הוא מותר. כמו כן, נידונה השאלה מהו דינו של בשר שנשחט בסכין ששימשה לשחיטה לא כשרה, וכיצד מכשירים סכין ששימשה לשחיטת טרפה.

לסיום, מציינת הגמרא כי על השוחט להחזיק שלוש סכינים נפרדות: אחת לשחיטה בלבד, אחת לחיתוך הבשר ואחת להסרת החלב (השומן האסור).

רבי יהודה הנשיא תיקן שאין צורך לעשר פירות בבית שאן, כיוון שקבע שאין המקום נחשב כארץ ישראל למעשרות. החלטה זו התבססה על עדותו של רבי יהושע בן זירור על רבי מאיר, שאכל עלה של ירק מבלי לעשרו.

רבי ירמיה הקשה על עדותו של רבי יהושע והציע אפשרויות שונות מדוע אכל רבי מאיר את העלה מבלי להבין שאינו מעושר, או שמא הוא אכן היה מעושר. בתגובה להצעה שאולי העלה לא היה מעושר, הביא רבי זירא את המימרה לפיה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, וכל שכן הצדיקים עצמם.

הגמרא מספרת את הסיפור המהווה את הבסיס לדברי רבי זירא על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא היה אוכל שעורים שאינם מעושרים. סיפור זה מופיע בהקשר של סיפור ארוך יותר על רבי פנחס בן יאיר בדרכו לפדיון שבויים. החלק הראשון מספר כיצד הצליח לבקוע נהר כדי לעבור. החלק האמצעי עוסק בחמורו שסירב לאכול שעורים שאינם מעושרים. והחלק האחרון עוסק ברבי יהודה הנשיא שהזמין את רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצלו, אך בסופו של דבר הוא לא אכל שם. רבי פנחס בן יאיר הקפיד מאוד שלא ליהנות לעולם מסעודתו של אחר.

כששמע רבי זירא שרבי יוחנן ורבי אסי אכלו משחיטת כותי, הוא הניח שהם ודאי ידעו על הגזירה המוקדמת; שכן אילו לא ידעו, היו נכשלים באכילת בשר שאינו כשר, והקב"ה אינו מביא תקלה לצדיקים. דבר זה נלמד מהמעשה שבו הקב"ה לא הניח אפילו לבהמתו של צדיק לחטוא (חמורו של רבי פנחס בן יאיר), וקל וחומר לצדיקים עצמם! ממעשה זה מסיקה הגמרא שרבי זירא הודה לרבי יעקב ששחיטת כותי נאסרה בגזירתו של רבן גמליאל, אפילו אם ישראל עומד על גביו ורואה שהשחיטה נעשתה כהלכה.

לאחר ההסבר שרבן גמליאל ובית דינו גזרו ששחיטת כותים פסולה, מובא מעשה שבו החליט רבי מאיר לאסור את יינם, לאחר שנודע לו שמיעוטם של הכותים עובדים עבודה זרה. סיפור דומה מסופר על דור מאוחר יותר של אמוראי ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, שקיבלו מידע לפיו הכותים אינם שומרים עוד על התורה, והם הכריזו עליהם כנכרים גמורים לכל עניין הלכתי. הגמרא מסבירה שאף ששחיטתם ויינם כבר נאסרו בעבר על ידי רבי מאיר ורבן גמליאל, האיסור לא פשט בציבור עד ימיהם של רבי אמי ורבי אסי.

הגמרא מביאה שני מקרים נוספים שבהם בא לידי ביטוי המושג שהקב"ה שומר על הצדיקים שלא יחטאו בשגגה. המקרה הראשון נוגע שוב לרבי זירא ומתייחס לדיני דמאי בפירות שנלקחו מעם הארץ ונתערבו במרכיבים אחרים. כיוון שרבי זירא ראה את רב אסי אוכל מהתערובת מבלי לעשר אותה, הוא הסיק שהדבר אינו אסור, שכן הקב"ה לא היה מניח לצדיק לאכול טבל.

הגמרא מקשה על כך מברייתא שנראה ממנה שתערובת דמאי אסורה. עם זאת, הגמרא מיישבת זאת בהסבר שהמקרה שהוזכר שם שונה מ"תערובת" רגילה. הקושי הועלה מהסיפא (החלק השני) של הברייתא, אך הגמרא פותחת בסדרת שאלות על הרישא (החלק הראשון) של הברייתא, המתירה לאדם להביא מוצר מזון לשכנו עם הארץ, ואין הוא צריך לעשר את האוכל כשהוא חוזר אליו, שכן אין אנו חוששים שהשכן החליף את האוכל באוכל שלו.

מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים שבהם בכל אחד מהם קיים חשש שעם הארץ יחליף את האוכל. עם זאת, כל קושי מיושב בכך שכל מקרה נחשב לייחודי.

מקרה שלישי מוזכר בגמרא ובו השתמש רבי זירא בהסבר שהקב"ה מונע מהצדיקים לחטוא. המקרה מתחיל בכך שרבי מאיר התיר לאכול פירות בבית שאן ללא מעשר, כיוון שבית שאן אינה נחשבת בתוך גבולות ארץ ישראל (לעניין חובת תרומות ומעשרות).

לאחר שהוסבר כי המקור לדברי רב ענן בשם שמואל - שניתן לסמוך על שחיטתו של עובד כוכבים - הוא מיהושפט, הגמרא מנסה למצוא מקור המעיד בוודאות יחסית שיהושפט אכן אכל מבשרו של אחאב.

שני מקורות נוספים נבחנים כדי לתמוך ברב ענן. הראשון נוגע לאליהו, שהוזן בבשר על ידי עורבים, אשר לפי המשוער הגיע ממטבחו של אחאב. אולם, הדבר נדחה כגזירה מהקב"ה שאינה יכולה לשמש כתקדים הלכתי. המקור השני הוא ברייתא שצוטטה קודם לכן בעניין קבלת שחיטה של יהודי מומר. למרות שבתחילה נחשב שהיא תומכת ברב ענן ומתייחסת לעובד עבודה זרה, ההוכחה נחשבת לבלתי מכרעת שכן ניתן ליישב אותה גם עם שיטת רבא ולפרשה כמתייחסת למומר שאוכל נבלות לתיאבון.

קושיה מועלית נגד רב ענן מברייתא אחרת, והיא נותרת ללא מענה, שכן מהברייתא עולה שיהודי עובד עבודה זרה דינו כיהודי שאינו מקיים את התורה כולה.

הברייתא מביאה את המקור המקראי לכך שיהודי מומר אינו יכול להקריב קרבנות מפסוק העוסק בעולת בהמה. עם זאת, בברייתא אחרת הדין נלמד מפסוקים העוסקים בחטאת. הגמרא מסבירה מדוע שני הלימודים נחוצים.

רבי יעקב הסביר שרבן גמליאל ובית דינו אסרו שחיטת כותי. רבי זירא הגיב לכך והסביר שהאיסור חל רק כשאין ישראל עומד על גביו. רבי יעקב חלק עליו וטען שאם אין ישראל רואה את השחיטה הרי שזה כבר היה אסור קודם לכן, ורבן גמליאל אסר זאת אפילו כשישראל נוכח. הגמרא שואלת האם רבי זירא קיבל את דעתו של רבי יעקב.

אביי ורבא מצאו כל אחד סיוע לשיטתם מתוך ברייתא – אביי מהרישא של הברייתא, ורבא מהסיפא. כיצד משיב כל אחד מהם על הראיה של חברו?

המקרה השני בברייתא מתיר ליהודי לסמוך על כותי ולאכול עופות הקשורים יחד במחרוזת, אם הכותי אוכל את הראש של אחד העופות שבמחרוזת. הגמרא מעלה כמה קשיים במקרה זה, שכן הכותי עלול להערים על היהודי, או שאולי כותים אינם סוברים שיש לשחוט עופות, כיוון שהדבר אינו כתוב במפורש בתורה. הם מיישבים את הקושי האחרון בהסבר שהכותים קיבלו על עצמם הלכות שחיטה, ולכן ניתן לסמוך עליהם אף על פי שהדבר אינו מוזכר במפורש בתורה, כולל כל הפרטים (כל האופנים שבהם שחיטה עלולה להיפסל). דבר זה, עם זאת, הוא מחלוקת תנאים – האם ניתן לסמוך על כותים בהלכות שאינן מוזכרות במפורש בתורה, אך ידוע שהכותים קיבלו אותן על עצמם. מובאת ברייתא כדי להציג מחלוקת זו.

רבא סובר שניתן לסמוך על שחיטתו של אדם שאינו שומר הלכות כשרות (אוכל נבלות), אם הסכין נבדקה לפני כן. פסיקתו של רבא מבוססת על העובדה שאדם מעדיף לבחור לעשות מעשה בדרך היתר מאשר בדרך איסור, אם הדבר אינו דורש מאמץ רב בהרבה. דבר זה מוכח מברייתא העוסקת בחמץ של אלו שאינם נאמנים באופן כללי, שניתן להאמין להם לאחר הפסח שהם החליפו את החמץ שלהם במזון של גויים.

תוספתא מובאת כדי להוכיח עוד את שיטת רבא, אך לאחר מכן היא נדחית כיוון שמוסבר שהיא מתייחסת לאדם שעובד עבודה זרה, ולא לאדם שאוכל בשר שלא נשחט.

דף נלווה

לאחר הבאת פירושו של רבה בר עולא למשנה, הגמרא מציגה חמישה פירושים נוספים. לאחר סקירת כל האפשרויות, הגמרא מסבירה מדוע כל אחד מהאמוראים לא סבר כפי השיטות האחרות, תוך הדגשת החולשות של כל פירוש ופירוש.

דף נלווה

המשנה קובעת שהכל שוחטים ושחיטתם כשרה. לאחר שהיא מבססת את ההיתר הכללי, המשנה מוציאה מן הכלל חרש, שוטה וקטן. עם זאת, אם יש מי שמשגיח עליהם ורואה ששחטו כראוי — שחיטתם כשרה.

הגמרא מקשה על לשון המשנה; הרישא "הכל שוחטים" נשמעת כהיתר לכתחילה, אך המשך המשפט "שחיטתם כשרה" נשמע כהיתר שניתן רק בדיעבד. בתחילה, רב אחא מנסה להוכיח ממשניות אחרות שהלשון "הכל" יכולה להתייחס למקרה של בדיעבד, ובכך לנטרל את הקושיה. לעומת זאת, רב אשי מביא משניות אחרות כדי להראות ש"הכל" הוא לשון המשמשת בדרך כלל לדיני לכתחילה.

למרות ששניהם מסכימים בסופו של דבר ש"הכל" יכול לשמש בשתי המשמעויות, רב אשי טוען שההקשר כאן מרמז על לכתחילה. כדי ליישב את קושיית הגמרא, רבה בר עולא מסביר שכל חלק של המשפט מתייחס למקרה אחר, והוא מפרש מחדש כל שורה במשנה בהתאם לכך. בהמשך, מועלות שלוש קושיות נגד תירוצו של רבה בר עולא, אך הן מיושבות.

הקדמה למסכת חולין

רב הונא מבחין בין אלו החיים בגלות בבל לבין אלו החיים במקומות אחרים בנוגע לטבעם.

רב חסדא (או רב) מצוטט כמי שמוסר מימרה המבחינה בין אינם יהודים החיים במקומות שונים בעולם, ובמיוחד ביחס לשאלה האם הם מכירים בקב"ה ובמעמדם של עם ישראל. עם זאת, לאחר שמועלית קושיא, המימרה הזו מתוקנת.

מספר חכמים דורשים פסוקים שונים כדי להדגיש את חשיבות תלמוד התורה על ידי השוואתו לקורבנות. גישה אחת מסבירה שהקב"ה מתייחס למי שלומד תורה כאילו הוא הקריב קורבנות בפועל בבית המקדש. גישה אחרת הולכת רחוק יותר ומלמדת כי מי שלומד תורה אינו זקוק כלל לקורבנות, ובכך היא מציגה את לימוד התורה כצורה עילאית של עבודת השם.

המשנה משווה בין המקריב בהמה, המקריב עוף והמקריב מנחה, ומדגישה שכל הקורבנות שווים לפני השם – הן של העשיר והן של העני – שכן המרכיב החשוב ביותר בקורבנות הוא הכוונה.

קורבנות מוקרבים לקב"ה אך אינם נועדו לתועלתו של הקב"ה, אלא עבור האדם המביא את הקורבן, דבר המדגיש עוד יותר את חשיבות כוונתו של האדם על פני המעשה הטכני.

קושי שלישי מועלה נגד דבריו של רבא בר אבוה, הקובע כי הנודר להביא "שור משוורי" מתכוון לשור המובחר ביותר שברשותו. הקושי נובע מהשוואה לדיני מכירה: אדם המוכר "בית מביתי", הוא לא היה מחויב לתת לקונה את הטוב שבבתיו. הקושי מיושב על ידי הבחנה בין דיני הקדש, שבהם "יד הקדש על העליונה", לבין דיני מכירה, שבהם "יד בעל השטר (הקונה) על התחתונה".

אדם שנדר להביא קרבן לבית חוניו שבמצרים – מה נחשב כקיום נדרו? אם נדר להקריב בבית חוניו, עליו להעלות את הקרבן לבית המקדש בירושלים; ואם הקריבו בבית חוניו, האם יצא ידי חובת נדרו? האם חייב כרת על העלאת חוץ? רב המנונא ורבא חלוקים על איך להבין את דברי המשנה.

כהן ששימש בבית חוניו ואז חזר בתשובה ומבקש לשרת בבית המקדש – אינו רשאי לעבוד שם, כיוון שחכמים קנסו אותו. כהנים אלו נחשבים כבעלי מום; הם פסולים מעבודה על גבי המזבח, אך הם רשאים לאכול ולחלוק בלחם הקדשים יחד עם הכהנים.

גם כהן ששימש לעבודה זרה אינו יכול לשרת בבית המקדש אפילו לאחר שחזר בתשובה. רב נחמן ורב ששת חולקים לגבי ארבעה מקרים בשאלה האם הם נחשבים כ"עבודה" לעבודה זרה, והאם כהן שעשה זאת יוכל לעבוד במקדש אם חזר בתשובה. ארבעת המקרים הם: שחט במזיד, זרק את הדם בשוגג, השתחווה, או קיבל עליו את הפסל כאלוהיו באמירה.

קיימת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה האם בית חוניו היה מקום לעבודה זרה או שנבנה לשם שמים. כל אחד מהם מביא גירסה שונה של הסיפור ההיסטורי על השתלשלות האירועים שהובילה להקמת המקדש ההוא במצרים.

בבית המקדש הוצבו שישה שופרות (תיבות איסוף) ייעודיים לאיסוף תרומות כספיות לנדבה, כאשר קיימים שישה הסברים שונים לחלוקה זו ולמטרותיהם הספציפיות.

במקרה שאדם הקדיש בהמה מסוימת לנדבה והיא נפגמה במום, יש לפדותה ולהביא אחרת תחתיה. חכמים מתירים להביא מכספי הפדיון בהמה מכל סוג, גודל או מספר, בעוד שרבי חולק וקובע כי יש להביא בהמה הזהה בתכונותיה ובמספרה לבהמה המקורית.

כאשר אדם נודר להביא "אחד משוריי", חלה קדושה על השור המעולה ועל הבינוני בשל הספק. רבא בר עולא מבחין כי בלשון "שור משוריי" הכוונה היא בהכרח לשור המשובח ביותר, קביעה המעלה קושי אל מול הכללים הנהוגים בדיני מכירות, שם הגדרת הנכס הנמכר נוטה להקל על המוכר.

דף נלווה

המשנה מונה נדרים שונים, כגון "הרי עלי זהב למקדש" או "הרי עלי יין", ומפרטת את הכמויות המדויקות הנדרשות כדי לקיים כל חובה. לאחר מכן, הגמרא מנתחת ומבהירה את פסיקות המשנה בכל אחד מהמקרים המוזכרים.

מחלוקת קיימת בין רבי לחכמים בנוגע לכמות השמן המינימלית הנדרשת לנדר - האם מדובר בלוג אחד או בשלושה. החכמים שבאו לפני לרב פפא הציעו ששורש מחלוקתם טמון בשיטות הדרשה שלהם: האם ללמוד הן את הכלל והן את פרטיו ממקור חיצוני אחד (דון מינה ומינה), או ללמוד את הכלל ממקור אחד בעוד שהפרטים נלמדים מהעניין עצמו (דון מינה ואוקי באתרה). רב פפא הציע סברא חלופית להבנת המחלוקת - האם לומדים את עיקר הדין ממנחה או מנסכים - אך בסופו של דבר הודה שדבריו אינם נכונים לאחר שרב הונא בריה דרב נתן הביא ברייתא שהפריכה את הסברו.

בנוגע לשווי המינימלי של מי שנדר להביא בעל חיים ספציפי למקדש, ההלכה קובעת כי מינים שונים דורשים הוצאות מינימום שונות כדי לצאת ידי חובה.

המשנה קובעת שאם אדם נדר להביא מנחה אך אינו זוכר מאיזה סוג, עליו להביא את כל חמשת סוגי המנחה. אביי הסביר שדין זה יכול להתיישב גם עם שיטת רבי שמעון, הסובר שישנו סוג שישי המורכב הן מחלות והן מרקיקים; זאת משום שהחלות והרקיקים המובאים כל אחד בפני עצמו, יכולים לכסות גם את האפשרות של השילוב ביניהם. הגמרא מעלה מספר קשיים מעשיים בנוגע לאפשרות זו, אך מיישבת את כולם.

רב כהנא שאל את רב אשי: מדוע במקרה הנ"ל האדם אינו נדרש להביא גם מנחת נסכים, שהרי לדעת רבא ניתן להביאה כנדבה? רב אשי מונה חמישה הבדלים בין מנחת נסכים לבין שאר מנחות הנדבה, ובכך מראה שמי שהיה בספק לגבי נדרו, ודאי לא התכוון למנחה השונה כל כך משאר המנחות.

חכמים ורבי חולקים במשנה במקרה שבו אדם אמר: "הרי עלי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה נדרתי". המחלוקת היא האם עליו להביא שישים עשרונים בכלי אחד, או להביא מאחד ועד שישים בשישים כלים נפרדים. חמישה הסברים שונים מוצעים בגמרא לביאור מהות המחלוקת ביניהם.

המשנה מפרטת מהו הערך המינימלי שיש להביא אם אדם נדר להביא עצים, לבונה, זהב, כסף או נחושת לבית המקדש. הסכום משתנה בין מי שאמר "הרי עלי להביא..." לבין מי שאמר "נדרתי סכום מסוים, אך איני זוכר כמה". במקרה הראשון, עליו להביא את המינימום, ואילו במקרה השני (בו ידוע שנדר סכום משמעותי יותר אך הכמות נשכחה), עליו להביא את המקסימום.

הגמרא מקשה על רב ביבי, שהעיד על מקרה שבו מדדו דם של נבלה כדי לבדוק אם יש בו שיעור המספיק כדי לטמא. זאת בסתירה למשנה בעדויות, שבה העידו אחרים שדם נבלה טהור. הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש מחלוקת תנאים בעניין, ומבהירה מדוע אלו המטמאים קבעו את השיעור הנדרש על רביעית לוג.

אדם יכול לנדב נסכי יין למקדש, אך ורק בשיעורים המשמשים במנחות חובה: שלושה, ארבעה או שישה לוגים (או שילוב של מספרים אלו). שאלה עולה האם על הנסכים שהתחייב בהם להינתן בבת אחת, או שמא ניתן לחלקם? שאלה זו נשאלת לגבי מי שנדר חמישה לוגים (שיעור שאינו קיים בנסכים): האם ניתן "לחלוק" את החמישה – כלומר להקריב ארבעה ולפדות את החמישי או לתת אותו לאחר – או שמא עליו להמתין עד שישיג לוג נוסף כדי להשלים לשישה? למרות שאביי ורבא ניסו שניהם להביא ראיות כדי לפשוט ספק זה, הראיות שלהם נדחו כי היו מכריעות.

רבי עקיבא ורבי טרפון חולקים בשאלה האם ניתן לנדב שמן למקדש. מחלוקתם מתמקדת בשאלה האם ניתן ללמוד את דיני השמן מדיני היין.

בנוגע לבעלות, מנחה אינה יכולה לבוא בשותפות. הגמרא בוחנת מדוע דין זה שונה מקרבנות בהמה ועוף, שיכולים לבוא בשותפות.

ישנם חמישה (או שישה, לפי רבי שמעון) סוגי מנחות נדבה: סולת (ללא אפייה או טיגון מקדימים), מחבת, מרחשת, רקיקים וחלות. המשנה מעמיקה בניסוחים שונים שאדם עשוי להשתמש בהם בעת נדרו למנחה, ומסבירה בכל מקרה איזה סוג מנחה ובאיזו כמות הוא חייב להביא כדי להבטיח שיקיים את התחייבותו.

יש מחלוקת במקרה שמישהו נדר להביא מנחה מן השעורים. תנא קמא אומר שבגלל שאין דבר כזה, נחייב אותו להביא מנחה מן החיטים. ר' שמעון חולק ואומר שמה שנאמר אינו כלום כי אין מנחת נדבה משעורים. חזקיה ורבי יוחנן מנסים להבין את שיטת תנא קמא. לחזקיה הדבר מבוסס על שיטת בית שמאי הסוברים תפוס לשון ראשון – האמירה "הרי עלי מנחה" כבר מחייבת הבאת מנחה של חיטים, ומה שאמר בהמשך (שייתכן שחזר בו מדבריו) לא מתקבל כלל כי זה מאוחר מדי. לפי ר' יוחנן, העושה אוקימתא למשנה, מדובר במקרה שכשאומרים לו שאין מנחה מן השעורים, הוא אומר שלא ידעתי, ואילו ידעתי הייתי נודר מן החיטים.

במחלוקת אחרת במשנתנו בין חזקיה ור' יוחנן, דעותיהם נראות הפוכות ממה שאמרו קודם, אך הגמרא מסבירה את פשר הדבר. חזקיה חזר בו וסבר כר' יוחנן, ור' יוחנן הקשה על חזרתו והסביר כיצד הוא היה יכול להסביר את דברי המשנה לשיטתו המקורית.

זעירי מצמצם את דברי המשנה למקרה שבו אמר "הרי עלי מנחה...", אבל אם לא אמר "מנחה" אלא "הרי עלי שעורים" או "הרי עלי מנחת שעורים", לא אומרים תפוס לשון ראשון. רבא מקשה לרב נחמן על דברי זעירי ממשנתנו, אך רב נחמן מתרץ את קושיותיו.

המתנדב להביא יותר משישים עשרון, יביא שישים בכלי אחד ואת השאר בכלי אחר. למה שישים נתפס כשיעור המקסימום בכלי אחד? תנא קמא מסבירים על פי היום שיש בו הכי הרבה נסכים במקדש – יום ראשון של סוכות שחל להיות בשבת, שאז מביאים נסכים בכמות שישים ואחד עשרון. ר' שמעון חולק ואומר שזה על בסיס מה שניתן להיבלל בכלי אחד – יותר משישים בלתי אפשרי. חכמים חולקים עליו ותוהים מדוע דווקא מספר זה נבחר. ר' שמעון משיב להם שכך הוא הדבר בכל השיעורים ששיערו חכמים. הגמרא מקשה על ר' שמעון שהרי מנחה כשרה אפילו אם לא נבללה, אז למה הראויות לבלילה כל כך חשובה? עונים על פי דברי ר' זירא שצריך שיהיה ראוי לבלילה (כל הראוי לבילה אין בלילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה, בלילה מעכבת בו).

הגמרא מקשה מדין פיגול על הכלל "כל הראוי ליזרק כזרוק דמי", שמשמעותו היא ראיית פעולת הזריקה כאילו כבר בוצעה. לאחר יישוב הקושי, הגמרא מביאה את עמדת רב אשי השולל כלל זה, אך בעקבות קושיה מדיני מעילה, מובהר כי דבריו נאמרו רק לעניין טומאת אוכלין; בדיני מעילה, לעומת זאת, רב אשי מודה שהכלל תקף והבשר יוצא מידי מעילה ברגע שהוא ראוי לזריקה.

בהמשך, מובאת קושיה נוספת על רב אשי משיטת רבי יוסי באשם תלוי, אשר לפי הבנת רבא סובר כרבי שמעון ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי". קושי זה מיושב על ידי הסבר חלופי לשיטת רבי יוסי, שאינו נשען על כלל זה. כמו כן, רב אשי מקשה על הדעה החולקת עליו וגם קושי זה בא על פתרונו.

המשנה דנה בדיני שינוי בנדרי מנחות, ומפרטת את ההלכה במקרים בהם אדם נדר או נדב מנחה מסוג מסוים והביא סוג אחר.

הגמרא מביאה את הפסוק מהתורה (ויקרא כז:יא) ממנו אנו למדים שבהמות בעלות מום נקראים טמאים. הפסוק מציין הלכה זו בנוגע ל״בהמה טמאה״ ולא לבעלת מום, אך כיוון שישנו פסוק אחר (ויקרא כז:כז) המפרש שבהמות טמאות ניתנות לפדייה, הפסוק הראשון חייב להתייחס לדין אחר ומלמדים ודורשים שמדובר בבהמות בעלות מום. 

שמואל סובר שחפצים שערכם הוקדש (קדושת דמים) ניתנים לפדייה גם אם הם טהורים. שתי קושיות הועלו נגד שמואל – אחת על ידי רב הונא בר מנוח מהמשנה שלנו, ואחת על ידי רב פפא מברייתא. שתי הקושיות מיושבות באותו אופן, שכן נעשתה הבחנה בין חפצים רגילים לבין חפצים נדירים הראויים לשימוש בבית המקדש, שחכמים לא התירו לפדותם כדי שלא ייווצר בהם מחסור.

מספר אמוראים חולקים על שמואל וסוברים שחפצים שהוקדשו למקדש (קדושת דמים) אינם ניתנים לפדייה אם הם טהורים. קיימות שתי גרסאות לגבי דעתו של רבי אושעיא – האם הסכים עם שמואל או חלק עליו. קושי הועלה נגד אלו שסברו שדעתו הייתה שניתן לפדותם, אך הקושי מיושב.

המשנה מציינת שכאשר יום כיפור חל בערב שבת, דבר שמנע את בישול הבשר, הבבליים היו אוכלים את שעיר החטאת כשהוא חי. רבי יוחנן מבהיר שאנשים אלו היו למעשה אלכסנדרונים, אך הם כונו "בבליים" משום שהיו הבבליים שנואים עליהם.

המשנה דנה בטעויות שונות שעלולות להתרחש בעת סידור לחם הפנים והלבונה, כגון הנחת אחד מהם או שניהם, או הקטרת הלבונה ביום הלא נכון. עבור כל תרחיש, בוחנים את המעמד ההלכתי הנוצר ואת הפתרון, אם יש.

משנה במסכת יומא מזכירה מקרה שבו קרבן התמיד הוקרב מוקדם מדי והיה צריך לשרוף אותו משום שנפסל. ברייתא מחילה את אותו דין על מנחה שהקמיצה שלה נעשתה בלילה. הדבר מעלה שאלה: אם כלי שרת אינם מקדשים בדרך כלל את תוכנם בלילה (בזמן שלא ניתן להקריב את המנחה), מדוע המנחה נפסלת? כדי ליישב זאת, מוסבר שהמנחה קדושה מספיק כדי להיפסל, גם אם אינה קדושה לצורך הקרבה על המזבח. אולם, רבי זירא מקשה ממשנתנו, ומציין שכאשר הלחם מונח מוקדם מדי, הוא אינו מתקדש כדי להיפסל ויכול להישאר על השולחן ימים נוספים. רבא מיישב זאת על ידי הבחנה בין פעולה שנעשתה בלילה שלפני המועד לבין פעולה שנעשתה כמה ימים קודם לכן. עם זאת, הבחנה זו עדיין מעוררת קשיים מול המקרה של המשנה, שכן הלחם היה אמור תיאורטית להתקדש בליל שישי ולהיפסל בבוקר השבת הבאה. בסופו של דבר, מוצעים שני תירוצים כדי ליישב קושי זה.

המשנה מפרטת כמה ימים לאחר האפייה ניתן לאכול את שתי הלחם ואת לחם הפנים. מוצגים תרחישים שונים בהתאם לשאלה אם חגים חלים לפני או אחרי השבת, מכיוון שלחמים אלו אינם נאפים בדרך כלל בשבת או ביום טוב. רבי שמעון חולק על כך ומתיר את האפייה ביום טוב, אך לא בשבת.

חפצים שקדושתם היא קדושת דמים ניתנים לפדיון בין בטהרה ובין בטומאה. לעומת זאת, חפצים שהתקדשו בכלי שרת נחשבים לבעלי קדושת הגוף, ולכן אינם ניתנים לפדיון גם אם נטמאו. החריג היחיד לכלל זה הוא בהמה בעלת מום, שניתן לפדותה.

בגמרא מובא קושי על הדעה שהשולחן עמד בציר מזרח-מערב, ומיושב שהשולחן שעשה משה לא הוצב במרכז בין שורות השולחנות האחרים, אלא היה מונח בצד המערבי, סמוך לפרוכת, ולא תפס עוד מקום ברוחב החדר. סביב עשרת השולחנות ועשר המנורות שהוסיף שלמה המלך קיימת מחלוקת תנאים: האם הם שימשו לנוי בלבד ורק בשל משה השתמשו בפועל, או שמא הדליקו נרות וסידרו לחם על כולם.

בנוסף לשולחן המרכזי, עמדו באולם שני שולחנות נוספים ששימשו כתחנות מעבר ללחם הפנים: אחד של שיש (או כסף) שעליו הניחו את הלחם לפני שהכניסום להיכל, ואחד של זהב שעליו הניחו את הלחם כשיצאו. הסיבה להבדל בחומרים היא הכלל "מעלין בקודש ולא מורידין". הגמרא מקשרת בין נושא זה לכך ששברי הלוחות הונחו בארון הקודש, ומכאן היא מפליגה לנושא של השמירה על לימוד התורה והזהירות משכחתו, תוך הדגשה שיש לכבד גם תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונס.

המשנה מביאה מחלוקת תנאים לגבי האופן שבו הלחם היה מוחלף בכל שבוע, וזאת על בסיס האופן שבו כל דעה מפרשת אחרת את המילה "תמיד" ביחס ללחם הפנים. דיון זה מעורר מחלוקת עקרונית בנוגע למצוות תלמוד תורה והפסוק "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ".  בעוד שיש הרואים בכך חובה לעמול בתורה בכל רגע פנוי, רבי יוחנן סובר שאפילו אדם הקורא קריאת שמע בשחרית ובערבית קיים את מצוות "לא ימוש". עבור אדם כזה, הדבר נחשב כאילו עסק בתורה יומם ולילה.

רבי יוחנן מסביר שהמונח "אמה בינונית" פירושו שישה טפחים. מונח זה מרמז על קיומה של אמה גדולה יותר. המשנה במסכת מידות (א:ג) מובאת כדי להסביר שהיו שני קני מידה במקדש, אשר הונחו בלשכה בפתח הר הבית (שם הייתה צורה של שושן הבירה). שניהם היו גדולים יותר מהאמה הבינונית שבה השתמש משה בבניית המשכן: האחד היה ארוך יותר בחצי אצבע, והשני באצבע. המטרה הייתה למנוע מעילה בשוגג על ידי האומנים במקדש; כיוון שהיו מקבלים תשלום לפי המידה המדויקת, אם היו טועים ומייצרים כלי קטן במעט, היו נהנים בטעות מכספי ההקדש. האמה הקצרה יותר שימשה למלאכת זהב וכסף, והארוכה יותר לשאר חומרי הבניין.

הפסוקים בויקרא (כד:ה-ו) מתארים בדיוק כמה לחמים היו בלחם הפנים, כמה מערכות היו על השולחן וכמה לחמים היו בכל מערכת. מדוע כל התיאורים המפורטים הללו היו נחוצים?

באילו כיוונים פנו הארון, המנורה והשולחן בתוך החדר, ובאיזה חלק של החדר הם הונחו?

דף נלווה

הגמרא מציעה שלוש הצעות מדוע השולחן, שהיה עשוי עץ ומצופה זהב, נידון ככלי עץ לעניין הלכות טומאה. לאחר דחיית שתי האפשרויות הראשונות, היא מסיקה שהמעמד ההלכתי נלמד מפסוק ביחזקאל, המתאר את השלחן כ"עץ". דבר זה קובע כי למרות ציפוי הזהב, מהותו של השולחן היא עץ.

בהקשר למחלוקת במשנה לגבי אורכו ורוחבו של השולחן בטפחים, קיימת מחלוקת תנאים בנוגע לשני סוגי מדידת האמה שהיו בשימוש בבית המקדש: כאלו של חמישה טפחים וכאלו של שישה. רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו באילו פריטים השתמשו במדידת חמישה טפחים ובאילו בשישה, אם כי שניהם לומדים את עמדותיהם מאותו פסוק ביחזקאל (מג:יג).

הפסוק מזהה באופן ספציפי ארבעה פריטים – היסוד, הסובב, הקרן ומזבח הזהב – ככאלו המשתמשים במדידת חמישה טפחים. מוקד המחלוקת ביניהם הוא האם המדידה הקטנה יותר הוגבלה לפריטים אלו בלבד, או שהיא התרחבה לכל שאר הכלים, כולל השולחן.

בניתוח כיצד יושמו מדידות אלו לגבי היסוד והסובב, הגמרא מניחה בתחילה כי אמת חמשת הטפחים התייחסה לגובהם. כאשר הצעה זו נדחית, הגמרא מציעה שהיא התייחסה לרוחבם. עם זאת, גם הצעה שנייה זו נדחית, שכן החשבון אינו עולה בקנה אחד עם הממדים המסורתיים של המזבח.

בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שלא ניתן להחיל כלל אחיד על כל ארבעת הפריטים. במקום זאת, היא קובעת כי ברכיבים מסוימים, מדידת חמשת הטפחים התייחסה לגובה, בעוד שבאחרים היא התייחסה לרוחב.

תמונה

בניגוד ללחם הפנים ושתי הלחם, שלגביהם קיימת מחלוקת מתי הם מתקדשים, מנחת חביתין של הכהן הגדול ומנחות רגילות מתקדשות ברגע שהן מונחות בתוך כלי שרת לפני לישה. מאותה נקודה ואילך, הן נחשבות קדושות ויכולות להיפסל כתוצאה מגורמים כגון לינה או יציאה מחוץ לתחומי העזרה.

רבי מאיר ורבי יהודה חולקים בנוגע למידות השולחן וכן במידותיהן של הלחמים השונים המרכיבים את לחם הפנים.  המשנה מסבירה כיצד הונחו הלחמים על השולחן לפי שתי שיטות אלו.

רבי יוחנן חישב את הגובה המקסימלי שהשולחן יכול לקדש בו את הלחם, וזאת בהתאם לגובה הצטברות הלחמים לפי דעותיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. הגמרא העלתה מספר קושיות על דבריו, אך יישב אותן.

בעקבות הדיון הזה, התעוררה מחלוקת לגבי המסגרת של השולחן –  האם היא הותקנה מעל משטח השולחן או מתחתיו. בהקשר זה, קשר רבי יוחנן את הדעות לגבי המסגרת לשאלה הלכתית האם טבלה המתהכפת ראויה לקבל טומאה.

מה שברור מדבריו הוא שהשולחן היה כלי הראוי לקבל טומאה. אולם כאן עולה תהייה: אם השולחן נחשב כלי עץ, הרי ש"כלי עץ העשוי לנחת" (כלי גדול שאינו מיועד לטלטול) אינו מקבל טומאה. הגמרא מיישבת זאת ע"י דברי ריש לקיש בכך שהיו מגביהים את השולחן ומראים אותו לעולי הרגלים, ולכן הוא נחשב כלי המיטלטל.

דף נלווה

האם לחם הפנים נפסל במדבר בכל פעם שפירקו את דפנות המשכן לצורך נסיעה? האם הדבר תלוי בשאלה אם הלחם היה עדיין על השולחן או שמא כבר הוסר ממנו? בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, והגמרא מציעה שלושה פירושים שונים למחלוקת זו. בתירוץ הסופי, מסביר רבין שאין ביניהם מחלוקת כלל, אלא שכל אחד מהם דיבר על תרחיש אחר – האחד התייחס ללחם שעדיין מונח על השולחן, והשני ללחם שהוסר ממנו.

המשנה מפרטת מחלוקת בין שלושה תנאים בנוגע לתהליך הכנת הלחמים: האם הלישה, העריכה והאפייה יכולות להיעשות מחוץ לחצר המקדש או שמא עליהן להיעשות בפנים? כמו כן, האם מותר היה לאפותם בשבת?

המחלוקת משקפת שלוש גישות (של תנא קמא, רבי יהודה ורבי שמעון) בנוגע לשלב שבו הלחמים מתקדשים:

• בעת הנחת הסולת בכלי שרת.
• בעת האפייה בתנור.
• בעת הסידור על השולחן.

הגמרא מעלה קושי על שיטת תנא קמא. רבי אבהו מביא מקור מהכתובים כדי להסביר את יסוד המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון, אך הסבר זה נדחה. בסופו של דבר, הגמרא מסבירה שהמחלוקת מבוססת על המסורת שקיבל כל אחד מהם מרבותיו.

תמונות

המשנה משווה בין הפרטים הנוגעים להלכות סמיכה ותנופה. בסמיכה יש חומרה שכל בעלי הקרבן חייבים בסמיכה, בעוד שאין הדבר כך בתנופה. עם זאת, התנופה חלה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור, על בעלי חיים הן כשהם חיים והן לאחר שנשחטו, וכן על בעלי חיים ועל דברים שאינם חיים, כגון לחמים. אלו אינם חלים על סמיכה, המבוצעת רק על בעלי חיים חיים, ובעיקר בקרבנות יחיד.

הגמרא מביאה מקור מהכתוב לדין שסמיכה חובה על כל בעלי הקרבן, בעוד שרק אדם אחד מבצע תנופה בשם האחרים. קושי מועלה כנגד העובדה שסמיכה מוגבלת רק לבעלי חיים חיים מתוך משנה בתמיד ל"ג ע"ב, המתארת תהליך של סמיכה המבוצע על ידי כהן גדול על בהמה שחוטה. אולם, אביי מסביר שסמיכה ספציפית זו בוצעה רק משום כבודו של הכהן הגדול, ואינה חלק מחובת עבודת הקרבן.

לחמי הלחם הפנים והלחמים של השתי הלחם נילושו בנפרד. השתי הלחם נאפו בנפרד, בעוד שלחם הפנים, שנים-עשר בסך הכל, נאפו בזוגות (שניים בכל פעם). הגמרא מביאה את המקור בתורה לפרטים אלו.

מה היה צורתו של הלחם הפנים? רבי חנינא ורבי יוחנן מתארים כל אחד צורה אחרת - כמין "תיבה פרוצה" או כמין "ספינה רוקדת". הגמרא מנתחת את הדעות השונות בהתבסס על פרטים אחרים הידועים על חלקי השולחן השונים שעליהם הונח הלחם.

דף נלווה

קיימת מחלוקת תנאים בשאלה האם יורש סומך על קרבן שירש, והאם חלים עליו דיני תמורה בקרבן מעין זה. המקור המקראי לכל אחת מהדעות מובא בסוגיה.

בנוסף, נידונת השאלה מי פטור ממצוות סמיכה ומהו המקור לכל פטור ופטור. על אף שהסמיכה מהווה חלק חשוב מסדר העבודה, אין היא מעכבת; כלומר, הכפרה מושגת גם אם לא בוצעה הסמיכה.

מפורט כיצד והיכן בדיוק מתבצעת הסמיכה.

ישנה מסורת ששני קרבנות ציבור בלבד טעונים סמיכה. רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו באשר לזהותם של אותם שניים. שניהם מסכימים שפר העלם דבר של ציבור טעון סמיכה על ידי הזקנים, אך הם חולקים לגבי זהותו של הקרבן השני. רבי יהודה סובר שזהו השעיר המשתלח של יום הכיפורים, ומציין כי על פי הפסוק בתורה, הכהן הגדול סומך עליו. רבי שמעון חולק על כך משום שהוא סובר שסמיכה חייבת להתבצע על ידי הבעלים, ולטענתו הכהן הגדול אינו נחשב לבעלים של אותו קרבן; השעיר המשתלח מכפר רק על חטאי בני ישראל, בעוד שהכהנים מקבלים את כפרתם באמצעות הווידוי של הכהן הגדול על פרו שלו. רבי יהודה חולק על עמדת רבי שמעון וסובר שהשעיר המשתלח מכפר גם על חטאי הכהנים, דבר ההופך את הכהן הגדול לאחד מבעלי הקרבן.

רבי שמעון כולל את שעיר עבודה זרה כקרבן הציבור השני הטעון סמיכה, כשהוא לומד זאת מהמילה "השעיר" הכתובה בהקשר של סמיכת חטאת הנשיא (ויקרא ד:כד); המילה המיותרת מרבה שעיר נוסף – שעיר עבודה זרה – שיהיה כלול בחובת הסמיכה. לעומת זאת, רבי יהודה משתמש בפסוק בפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד:טו), המדגיש את המילים "הפר", כדי למעט את השעיר ולהגביל את חובת הסמיכה לפר לבדו. הגמרא שואלת מדוע כל תנא זקוק לפסוק מיוחד להוכחת דעתו, כשיכלו פשוט להסתמך על המסורת המקובלת שרק שני קרבנות ציבור טעונים סמיכה.

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה, למעט בכור, מעשר בהמה וקרבן פסח. המיעוט של שלושת אלו נלמד מהפסוקים העוסקים בקרבן שלמים, במילה החוזרת כמה פעמים "קרבנו", המרמז על קרבן המוגדר כ"שלו" מכוח רצון שלו ולא כי בא בחובה.

דף נלווה

דף נלווה

דף נלווה

דף נלווה

תמונות

דף נלווה

דף נלווה