R.O.i POSITIVE – Details, episodes & analysis

כמעט 360 מעלות בשעה עם אחד מהמשקיעים הותיקים בתעשייה. 

על תועפות של מורכבות גם במאקרו וגם במיקרו, על הצדדים הרכים של היזמות ועל עתיד התעשייה בישראל.  

הנה כמה מהנקודות שעלו בשיחה

• מי המנכ״ל האידאלי בחברה שזזה קדימה? היזם או מנכ״ל חיצוני? ליזם יש כוח מאגי בהובלת חברה, אפילו במקרים של העדר ניסיון או כשרון ניהולי. 

• איך מחליטים באיזו חברה להשקיע? מגוון השיקולים כ״כ רחב. החל מהתחום (ביוטק,סייבר, פינטק וכו), דרך הרעיון עצמו (ברור שאם הרעיון גרוע יתר הפרמטרים לא רלוונטים לבחינה) וכלה בצוות. כמה חשוב הצוות במכלול השיקולים? 70% (!)

• איך מחליטים האם הצוות או היזם שווים השקעה? ברור שקודם חותמים על הצ׳ק ורק אח״כ באמת מכירים. וגם ברור שניסיון קודם נותן אקסטרה נקודות. אז מה האלמנט שהכי מנבא הצלחה?

• בהינתן קשיים אובייקטיביים וסובייקטיביים, אתגרי השעה בארץ ובעולם מה הגורם שמסביר השרדות או כשלון של יזם? כמה קריטי לגייס את האומץ להודות בקושי והאם כנות תכריע לטובה או לרעה? מה התפקיד של אותנטיות בסיכוי לשרוד?

• איך מתמודדים עם אנשי מילואים בתפקידי מפתח שנעדרים או חוזרים במצב צל? מי אחראי לספוג את הזעזוע?

• מתלבטים אם להקים סטרטאפ? מתנדנדים בין ״עכשיו זה הזמן״ ל״מה פתאום עכשיו״? לא שיש למישהו תשובה חוץ מלאדם עצמו, אבל מעניין לקבל פרספקטיבה של יזם ומשקיע מנוסה. 

על כל זאת ועוד שוחחתי עם גיגי לוי-וייס, מקים ומנהל קרן ההשקעות NFX ופעיל חברתית. 

מומלץ למי שמתעניין ביזמות והשקעות, חרד לגורל ההייטק במדינה ורוצה לשמוע גם איזו מילה על תקווה.

איך אתה מסביר הצלחה או כשלון של חברות היי-טק?

לאיזו תשובה הייתם מצפים מדוקטור לכלכלה, מנהל זרוע בנקאות היי-טק בבנק ומומחה למימון חוב?

חששתי מתשובה בגרפים, אקסלים, הסברים על מאקרו כלכלה ומצב החסה בשטחים.

מה קיבלתי?

הכל חוץ מזה.

עבור גיא נבון, המפתח להצלחה הוא לאו דווקא רעיון מבריק או מוצר חדשני אלא מה שהוא מכנה הגורם האנושי. 

אלה שמצליחים הם אלה שיודעים לנהל אנשים, לתאם אינטרסים ולשמור על איזון בין גמישות לתכנון. 

הם יודעים מתי לעצור, לשאול את עצמם "למה?" ולבחון אם הכיוון עדיין מתאים. הם גם מבינים שלא הכול בידיים שלהם.

יודעים לשלב בין חזון, אסטרטגיה וניהול. שילוב שנדרש ממנו הרבה יותר מהיכולת לסחוף משקיעים – הוא דורש לדעת מתי להישאר בעקביות על המסלול ומתי לפנות בחדות. 

דילמות בלתי פוסקות בין קונסיסטנטיות לאג'יליות מאפיינות את חייהם, במיוחד בשלבים מתקדמים.

אז איך אפשר לדעת מי יצליח? יש דרכים לזהות את זה. 

לפי גיא, כשמנהיג נכנס לחדר אפשר לראות אם יש לו את מה שצריך: כריזמה (שלטענתו יכולה להתפתח עם הזמן!) ואיזון בין התלהבות לזהירות. אלה שמצליחים הם אלה שלא מתפשרים על הפוקוס אבל יודעים להתייעץ, לשתף ולשאול את השאלות החשובות.

ספויילר לשורה התחתונה: לא להתנהל לבד.

מוזמנים להאזין לשיחה עם ד"ר גיא נבון, מנכ"ל זרוע בנקאות ההייטק Discount Tech.

משפחה - לא דבר פשוט. להקים ולנהל ביזנס - מאתגר. חברה משפחתית - מורכב. מאוד. מה אחוז החברות המשפחתיות בעולם? שמונים אחוז!!! ושיהיה ברור: 80% !!! כלומר רב הסיכויים שעבדתם או תעבדו בחברה משפחתית. איך מתבטאת המורכבות? - עמימות בהגדרות תפקידים, בתנאי העסקה, בהתנהלות פיננסית - כאוס מאורגן והתנהלות לא יעילה, קבלת החלטות לאו דווקא נורמטיבית - יחסים מורכבים בין בני המשפחה, נעים בין שתיקה רועמת לויכוחים קשוחים - מנהלים חיצוניים הם כמו איבר מושתל שנקלט או נדחה לאורך הזמן - בחירה והכשרה של דור ההמשך - מסירת השרביט לדור הבא כולל האירוע ושמו "העברה בין דורית" מי משתתף בחגיגת המורכבות? - בעל.י החברה - בני המשפחה הגרעינית/מורחבת שמועסקים בחברה (או שאינם - מועסקים אך מעורבים בעל כורחם) - מנהלים שאינם בני משפחה (מקום טוב באמצע בין הפטיש לסדן) על שלל המורכבויות ונקודת המבט שוחחתי עם תמר אדלר, מנכ"לית חברת הייעוץ SMCGroup המתמחה בליווי עסקי וייעוץ אסטרטגי לחברות משפחתיות בתהליכים הייחודיים להן, כולל תהליך המעבר הבין דורי והעברת העסק לבני הדור הבא. כיאה וכנאה לשילוב כה מורכב של נושאים, הפרק הפך לאפריטיף שמבשר על סדרה מיוחדת! !Stay tuned

כמובטח, 

הנה הקינוח לשיחה עם דן אריאלי. 

מוגש בחמלה לכל ההורים לצעירים בישראל. 

ונתחיל בסקר דעת קהל:

מה הגורם מספר 1 לקונפליקטים אצלכם בבית?

אשיב ראשונה:

שימוש במסכים.

מכל המינים והצורות.

אפליקציות, משחקי מחשב, טלויזיה, יוטיוב וטיקטוק, קונסולות, יו ניים איט.

הו אילו היה לי שקל על כל פעם ששמעתי "רגע אמא, בסוף המשחק".

הייתי מתעשרת גם מחצי שקל על "רגע, בסוף הסרטון".

לא מבינה איך עוד לא קם הסטרטאפ שיפתור את השיט הזה.

כן כן גם ההורים מכורים קשות. אני יודעת.

אבל אצלנו רשימת הבאגים והפיצ'רים כבר די סגורה.

לילדים עוד יש תקווה 🙂

המבוגרים כידוע מתנהלים על פי לוח זמנים של 24 שעות ביממה, כל שעה 60 דקות וכו. 

הילדים לעומת זאת חיים לפי שעון של התחלה-אמצע-סוף. 

לא חשוב מה השעה, אם זה סרטון, משחק או תכנית.

משנה אם זה תוך כדי או בין לבין.

בעוד שפעם התמכרות קשה היתה מיוחסת לאלכוהול, כימיקלים, או ״סתם״ הימורים/סקס/שופינג,

היום הסם מוזרק בצורת אנימציה מרהיבה,

תחרויות נושאות פרסים ומבנה תגמולים שמחרפן את הדופמין והאדרנלין במוח,

איבנטים (ארועים דיגיטלים) של "רק היום רק עכשיו תכיף נגמר בואו מהר",

אתגרים והרפתקאות, 

צריבה קיצונית של "אם אתה לא שם אתה לא קיים".

מיטב המוחות שעומלים על איך ללחוץ על כפתורי המוח מהנדסים ממתקים דיגיטליים שהם הג'אנק פוד של הנשמה.

לתוך המציאות הזו מתערבבים עוד כמה פרטים שוליים כמו:

• קורונה

• מלחמה

• מערכת חינוך שקורסת לתוך עצמה

שיהיה לנו בהצלחה.

זה לא שאין במה להתנחם.

למשל אצלנו הילדים למדו לבד אנגלית ובקרוב בטח יפנית.

הם דוהרים על הרכבת אל העתיד, נושמים טכנולוגיה, מקלידים במהירות הקול וחושבים במהירות האור.

בלי כל קשר,

נפגשנו דן אריאלי ואנוכי להקלטת פרק בפודקסט שלי

נושא השיחה: טבעה של מוטיבציה.

קפצתי על המציאה!

מומחה בעל שם עולמי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית!

אצלי בפודקסט!

אולי יהיה לו משהו חכם להגיד לי??

(ספויילר: כן)

אולי יעודד אותי קצת??

(ספויילר: לא)

הרי כשהילדים רוצים משהו הם מפגינים יופי של מוטיבציה.

כשזה קשור למסכים האסרטיביות עוברת לטורבו ואיתה כישורי מיקוח של מינימום שלום עולמי.

משהו טוב חייב לצאת מזה.

החלטנו להקדיש לנושא פרק מיוחד וקצרצר,

האזינו לשיחה וספרו מה דעתכם ואיך אצלכם?

שכנעו אותי שאני טועה, צודקת או לפחות לא לבד…

תודה,

אמא שלא רוצה להלחם וגם לא לוותר.

סלט בחמישה צבעים. כך היתה נקראת השיחה הזו אילו היתה מנה בתפריט. מוטיבציה אנושית היא קסומה ותמיד כרוכה בסיבוך ובקושי

חלקנו (או רובינו) נוהגים לטעון שמה שבאמת היינו רוצים בחיים זה לשבת תחת עץ קוקוס ולשתות בירה.

אבל האמת היא שאנשים עושים דברים מטורפים מבחירה לאו דווקא מוסברת. בפועל אנחנו רוצים לעבוד עם אחרים, לפצח, להתפתח, להתקדם ולהשיג. כלומר המוטיבציה האנושית היא פאזל מופלא שמורכב מאלף חלקים שכל אחד צריך ללמוד על עצמו, להפסיק את מה שמוריד מוטיבציה ולהוסיף את המאפשר לפרוח ולהתקדם. הנה כמה ביסים לטעימה מהשיחה:

- מה קרה למוטיבציה של דן אריאלי מהשביעי לאוקטובר. פעולות תמיכה שנקט בארץ ובחו"ל - מהסברה ועד גיוס כספים וגם רעיונות ומחשבות על תיקון החברה בישראל. - איך מתחלקת האחריות על מוטיבציה בין העובד למנהל ואיך זה קשור ל"סביבת ההחלטה" שמקיפה אותנו. מה זה "טווח הרצון הטוב" שאדם שולט עליו בעבודה - מה הדרך הקלה והבטוחה להרוס מוטיבציה והאם זה משנה אם פועלים מתוך מוטיבציה או השראה - הנוסחה לחישוב מידת המוטיבציה לעשייה והקשר ליעוד ומזל בחיים - מה פונקציית הליבה הנכונה של תחום הHR בחברות ואיך שיוויון או העדרו משפיעים על ביצועים עסקיים

על כל אלו ועוד שוחחתי עם דן אריאלי, פרופסור לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית באוניברסיטת Duke. עומד בראש החברה קיימא וכתב שמונה ספרים. הספר החדש כבר בדרכו לגרסה העברית והוא עוסק באמונות שווא ודיס-אינפורמציה כאחת הבעיות המרכזיות של המין האנושי. אה! יש גם קינוח! השיחה התפתחה לכיוון לא צפוי וחשוב עד כדי להפריד אותה כפרק קצר ומיוחד. רמז 1: לא שייך לליין אוף ביזנס של דן או שלי. קשור לחיים עצמם. רמז 2: רלוונטי לכל מי שיש לו ילדים, בעיקר בני ובנות 18 ומטה. Stay Tuned

If you can’t beat them join them

האם כשהיית ילד.ה היה אינטרנט? באיזה גיל כבר היה לך טלפון? מדי פעם אומר.ת "נפל לי האסימון" או "החלפתי דיסקט"?

האם יוצא לך לעבוד עם צעירים ממך ולשפוט אותם כעצלנים/מפונקים/מנותקים?

אם כן כנראה שנולדת לפני/קצת אחרי שנות השמונים וזה אומר שיש פער מנטלי בינך לבין אלו שנולדו עשורים אחריך.

איך אפשר לצמצם את הפער ואפילו למנף אותו?

ניהול זמן ופרודוקטיביות

ביי ביי ספירת שעות. מה שפעם לקח ימים ולילות היום אפשר לפתור בעזרת טכנולוגיה, למידה מהירה אוטודידקטית (כלומר יוטיוב) וניצול יעיל של חלונות קשב. 

מיצוי מהיר וסיבולת נמוכה לשעמום (למדתי-הבנתי-יאללה-נקסט).

במקום לצפות שיפגינו מחויבות מתוקף משמעת - לגרות להתפתחות ולשרטט אופק שישמור על ערנות קבועה. אפשר ורצוי לרתום את הבאג כפיצ'ר שעובד לטובת האירגון.

תקשורת בתוך האירגון

החיים שמחוץ לעבודה שקופים כמעט לגמרי, תחושה שכולם יודעים הכל ומייד. כך נוצרת ציפיה שאותו קו יתקיים גם בעבודה. השאלה מי מכתיב את הנרטיב. כי הוואקום יתמלא בוודאות, או מתוך בחירה מודעת או מתוך הפסקות סיגריה ודיבורים במסדרון.

תקשורת בינאישית

כוח הסמכות מתאדה מן העולם (היי הורים…) וכנ"ל לגבי נאמנות לאירגון כמעסיק. מה נשאר? נאמנות למנהלים כאנשים - כזו המושתתת על מערכת יחסים.

מחוברות ולויאליות

הישועה לא תבוא מכסף/טייטלים/טעמי גלידה אלא מאיך מדרגים מה חשוב אצל מנהלים. בטופ 3 כבר לא יושבים רק משימתיות, ביצועים ותוצאות. היום על הפודיום מחלקים מדליות גם על אמפתיה, התחשבות ואנושיות. 

רוצים עוד?

הצטרפו לשיחה שלי עם ליאור פרנקל, יזם בתחומי חינוך וקריירה. ראש תוכנית Adaptation לפיתוח מנהלים. מנחה הפודקאסט ״פופקורן״ מחבר "הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה" ו-"אני רוצה הכל". בעלים ״העולם החדש״.

נניח שאתם בתפקיד תובעני וסופר עמוס מנטלית, אנרגטית וניהולית.
אז אתם הולכים לישון וחושבים על עבודה,
קמים בבוקר וחושבים על עבודה.
אם יש ארוע חשוב, עסקה, פרזנטציה, קונפליקט, החלטה - אז בכלל טוחנים.
ומה לגבי טיסות? כשצריך צריך.

והופ הזמן שלכם הופך לקרוסלה שמסתובבת בקצב שעושה סחרחורת.
עולם התוכן נהיה כמעט בלתי נגיש לזרים, פשוט אי אפשר לעמוד בקצב העדכונים, שמות, התרחשויות.

וכך קורה שנשאבים יותר ויותר,
עד ששום דבר אחר כבר לא מעניין, או סתם קשה לג'נגל את החיים עם העבודה.
איפה עובר הגבול בין "יום בחיי" להתמכרות מזיקה ואפילו מסוכנת?

האם אפשרי לכהן בתפקיד בכיר ועדיין לענות על ההגדרה "נורמלי" (אם יש דבר כזה בכלל).
האם האינטנסיביות והאדרנלין המתפרץ הם נגזרת אוטומטית של הטייטל?  או ששני אנשים יעשו את אותו תפקיד אחרת לגמרי?

שאלות בחן.י את עצמך:
האם יש לך שליטה על המינון, העצימות וקצב המעורבות שלך בעבודה?
האם מידת המעורבות יוצרת נזקים באזורים אחרים בחייך (זוגיות/הורות/בריאות)?
מה לגבי קצת אלכוהול כדי לסגור את היום, משכבי כאבים פה ושם או כדורים סביב טיסות כדי לסדר את השינה?

כנראה שהתשובות יקבעו האם ועד כמה אתם מכורים…
מה עושים אם הבנו שוואלה כן - אנחנו מכורים לעבודה?

על זאת ועוד דיברתי עם דוקטור דבי סרבריסקי, רופאה פסיכיאטרית מומחית להתמכרויות. מנהלת בפועל את מחלקת הנשים במרכז הרפואי הרצוג וגם פעילה במרכז החדש לטיפול בכוחות הביטחון. מרצה באוניברסיטה, חוקרת קלינית וסופרת.

נדיר להימלט לחלוטין מתחושת החמצה, פספוס או אכזבה על החלטה כזו או אחרת. לא תמיד יש קשר למורכבות ההחלטה אלא יותר לאיזה פלונטר נסתר בתוכנו ולהיותנו "רק חלק מעצמנו" בכל רגע נתון.

במקום שבו מסתיימות הרשימות למה כן, למה לא ומה המשמעויות של החלטה מסוימת - מבצבצת האינטואיציה. 

לא תמיד קל לזקק ולמיין קולות פנימיים. האם שיקול מסוים נובע מתוך פחד, צורך, היגיון או כוח עלום שאפשר לקרוא לו תחושת בטן או אינטואציה. תמהיל מורכב, בטח עבור מנהלים בכירים שמקבלים החלטות בעצימות גבוהה כמותית ואיכותית.

מה חלקה של אינטואיציה בקבלת החלטות? מה ההבדל בין אינטואיציה מבוססת ניסיון לאינטואיציה "מיסטית"? איפה המלכודות שמתעתעות בנו בדרך? היתכן שאינטואיציה יכולה להיות שגויה??

על כל זאת ועוד שוחחתי עם ד”ר יובל דוידור שיזם וניהל חברות טכנולוגיות, סופר ומרצה במנהל עסקים ויזמות, מומחה במיומנויות קבלת החלטות. ספרו האחרון "6 וזהו" חושף שיטה לקבלת החלטות שמאפשרת לזהות את הקול הפנימי האותנטי שלנו כך שנישאר גאים בהחלטות שלנו לאורך זמן.

טראומה היא ארוע שנצרב בתודעה בין אם הוא נרשם בדפי ההיסטוריה או על בשרנו שלנו.

מיותר לציין:

1. טראומה היא כוח חזק שמניע או בולם אותנו ומשפיע על כושר ההתמודדות עם שינויים

2. מודעות לטראומה יכולה לאפשר יציאה מתקיעות ותנועה קדימה

אז נניח שאת.ה מנכ"ל שרצ.ה קדימה,

בטופ 3 של המשימות תמיד יש איזה שינוי של הסטטוס קוו.

אבל החיים אינם פשוטים ושינויים דורשים טונות של אנרגיות מכל הסוגים.

בעיקר כי אנשים לא אוהבים שינויים.

אנשים אוהבים לרצות שינויים, זה כן.

אבל לזוז כיסא ולהשתנות ממש? פחות.

אז המשימה הראשונה של המנכ"ל היא לרתום ולשכנע קודם כל מהבטן (מנהיגות?) ורק אח"כ מהראש (ניהול?).

המשימה השניה היא להיות מוכן לאבד פופולריות.

כי שינוי וקונצנזוס לעולם לא ילכו יחד בהלימה מוחלטת.

תמיד יש מתח ואן-דן-דינו דמיוני בין טובת הארגון, טובת העובדים וטובתי שלי כמנכ"ל.

כדי לבחור נכון צריך אומץ לב ניהולי!

וכמובן אינטליגנציה רגשית שמגיעה עם מודעות מפותחת.

רוצים לשמוע עוד על הקשר בין טראומה, שינוי ואומץ ניהולי?

הצטרפו אלי ואל האורח שלי - ד"ר בועז שליט, מנכ"ל חברת דינגו ליעוץ אסטרטגי וראש ההתמחות באסטרטגיה ויזמות בקריה האקדמית אונו. מחבר הספר 'לזוז כיסא - ארגונים שלא משתנים נכחדים'.

מה עובר על מנכ"ל שהקים סטארטאפ בתחום סופר מורכב,

ימים בודדים אחרי שנולדה לו תינוקת,

בעיצומה של מלחמה לאומית-אישית-עסקית-ניהולית.

שליש מהעובדים במילואים,

לרבע יש ילד/בן או בת זוג במילואים, או שהם פונו מבתיהם.

לארבעה עובדים בני משפחה חטופים…

ואם כל זה לא מספיק - מנהלת בחברה נרצחה ברעים (ד"ר ליליה גורביץ' וסלקובסקי זכרונה לברכה) 

למיקרוקוסמוס הפסיכי הזה תוסיפו את חיי השגרה הבלתי שגרתיים של סטארטאפ לא שגרתי.

⁠⁠ד"ר אילן סמיש⁠⁠, יזם ומנכ”ל ⁠⁠אמאי חלבונים⁠⁠, רגע לפני המלחמה עוד דילג בין נאומים על במות המחאה לריקודי פלמנקו, 

היום מדלג בין זום לשדות תעופה.

על האיזון השברירי שבין להשקיע באחרים ללזכור שגם אתה קיים,

על התענוג לגייס הון,

על החובה העסקית והמוסרית לשמור על המשכיות,

על הדילמות והאתגרים שבדרך.

מי שרצה רגע של להיות זבוב על קיר של מנכ"ל בהחלט מוזמן להאזין לשיחה פתוחה ונוגעת.