Explorez tous les épisodes du podcast מה חשבתי לעצמי

אחרי חודשים של מציאות יום יומית קשה מנשוא וברגע שסגרנואת מרכז היוגה שניהלנו במשך 30 שנה, ארזנו כמו פליטים ופשוט נמלטנו לחוף המבטחים שלנו בכרתים – KALITO.

נסעתי לקצה העולם ותוך כמה שעות מרגע שהגעתי מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ

המקלט הוא שריד למציאות שבה חייבים להתלכד. להפגש –במציאות – פיזית. זה בניגוד לטרנד של הממד, הזום והרשתות החברתיות. לרגע כולם נוטשים את תפקידם, כמו הפסקת צהרים על סטשל סרט – השחקן הראשי והניצב, הבמאי ונערת המים, כולם יושבים סביב אותו שולחן.

נסעתי לראות הופעה של מי שהיה הגיטאריסט של ג'נסיס - הלהקה הנערצת עלי מאז גיל 16.

יש כאלה שאומרים שמתרגלים לרעש, אני ממש לא מתרגל. אני סובל. רעש גורם לי סבל כמו שמיגרנה או כאב גב תחתון גורמים. זה לא מפסיק רק כי אתה רוצה שזה יפסיק. וזה לא רק ענין של עוצמה. זה אינסופי וזה בכל מקום.  

כלב שנכנס אליך הביתה, כבר לא יוצא. גם אם מסיבה זו או אחרת הוא יוצא - בלב הוא נשאר.

שלושה שבועות ביפן ואז כשחזרתי שאלו: איך היה? שאלה קצרה ותשובה קצת פחות. למי שהיה, למי שעוד לא ולמי ששוקל - הפרק הזה בשבילך.

זהו סיפור על עץ שמחבר אותי לארץ הזאת. עץ ילדותי שעמד בסכנת כריתה והמסור עדין מרחף מעל צמרתו. כנראה תמיד ירחף. העץ שחיבור אותי בגיל מאוחר לשם שלי, שהיה עד אז סתם צירוף הברות.

על המפגש הראשון עם הציפור שקיננה בחדר השינה שלי ומאז מקננת אצלי בלב. האורגניזם המדהים שממלא את שמי העיר והופך את החיים לטובים יותר. הציפור שאני מקדיש לה את מיטב מרצי כדי להבטיח שיהיה לה בית לגור כדי שהעיר תהיה מקום ששוה לגור בו.

צילום: אלי אליאס

באתר ידידי הסיסים יש שידורים חיים לקיני סיסים, צילומים ומידע רב https://sisim.co.il/he/

תרגום וביצוע השיר של טום ווייטס

what's he building in there

מתוך האלבום Mule variation

מבלי שהתכוונתי לכך מצאתי את עצמי מסתובב במסדרונות בית הספר התיכון בו למדתי. חיפשתי בין הקומות ובמסדרונות משהו שאולי השארתי. זיכרון שאשמח למצוא. חזרתי בידיים ריקות. פשוט לא היה למה להתגעגע. מה שהיה לו ערך, כמו חברים, לקחתי איתי.

בתי עמדה בפני הגשת עבודות הגמר שלה לבצאלאל. שנה שניה בלימודי קרמיקה וזכוכית. שמחתי לקחת חלק ולהתגייס למאמץ. ממש התלהבתי - אולי התלהבתי מדי.

את מה שקורה בתל אביב בשנים האחרונות אפשר לכנות: התחדשות עירונית, תנופת בניה, ציפוף, עידן התמ"א... יהיה אשריהיה הביטוי מדובר בפרידה. מהשכנה מקומת הקרקע שהיא היחידה שמוכנהלטפל בגבייה של דמי ועד הבית. מהפגישה במקלט באמצע הלילה עם שכנים שלבושים בפיג'מה או בגופיית שינה שחושפת חלקים, שלא נועדו להיחשף בפני אחרים. ויש את החצר האחורית.האזור האקס טריטוריאלי שבו אפשר להרגיש לרגע חיק טבע. לראות עצים אדירים בתוך העיר. לשמוע לרגע את השקט, לשמוע שיחת טלפון שמישהו מקיים כשהוא נשען על החלון.לשמוע ציפורים, לראות חתול מתחמם בשמש על מכסה בלוני הגז. כל אלה יעלמו. במקום העץשייכרת תיבנה דירת גן שלא תימשוך ציפורים, ילדים לא יוכלו לעשות קיצור דרך ולדלג מעל גדר. אבל הי...יהיה ממ"ד.

הצורך שלי לפתור בעיות, לנסות להשיב את העולם למסלולו התקין, גובה מחיר וגם יש בו רגעי אושר ותהילה. לא תמיד אני מצליח להבחין מתי מדובר ברצון טוב ומתי בהתעקשות צדקנית שיכולה להוריד אותי לשאול.

לא יודע מה תקף אותי, אולי געגוע רומנטי למה שנקראספונטניות. אמרתי לנעה שבא לי לילה במדבר. ככה עם אוהל ומדורה ואבנים דוקרות בגב שגורמות לי תמיד להתחרט על הכל.

אחרי שכבר השלמתי עם אובדן הטבעת, התעורר בי שוב הקושי לוותר. מכאן התחיל המסע חזרה כמו זה של תסאוס על ספינתו לאתונה. ועלתה גם השאלה הפילוסופית על ספינתו של תסאוס, האם זו ספינתו למרות שהוחלפו כל חלקיה?

70 שנה החזיקה הטבעת על ידו של אבא שלי. לאחר שנפטר, שמתי אותה על ידי. לקח לי שבוע לאבד אותה ומצאתי כמה דברים בחיפוש.