לטייל בקלילות – Détails, épisodes et analyse

לפני 12 שנה כשנחשפתי לסיפור המדהים של שקלטון לא האמנתי שעברתי את רוב חיי הבוגרים בלי להתוודע למסע יוצא הדופן הזה. בלעתי ספרי מסע והרפתקאות בלי שזכיתי להיכרות עם הבריטי עתיר היכולות הזה.

גם היום זה כנראה סיפור המסעות המדהים ביותר וכנראה חלק מזה היא העובדה שעדיין רק מעטים שמעו עליו.

הרבה זמן חלמתי להוציא פרק שיספר את סיפורו של שקלטון. רציתי להביא אורח מיוחד שיודע עליו המון וקיבלתי זכות גדולה לארח את דנדן בולוטין, איש עתיר זכויות, ידע ומסעות בפני עצמו. איש עם לב ענק ויכולת לספר סיפור בצורה יוצאת דופן.

דנדן מרצה מוכשר על שלל נושאים ואחד מהם הוא שקלטון. מעבר לסיפור האישי שלו שדיברנו עליו באמת בקצרה (כי רק לזה אפשר להקדיש פרק או שניים) דנדן שטח את הסיפור המופלא של מסעו של שקלטון מכל מני זוויות משעשעות ומיוחדות ויצר את החיבור האישי שלו לדמות הענקית הזאת בצורה שתשאיר אתכם שמוטי לסת.

לדנדן ערך בויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A0%D7%93%D7%9F_%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9F

האתר של דנדן וכל הפרטים על החווה ואפשרויות האירוח

https://www.dandanbolotin.co.il/

רוצים להזמין את דנדן להרצאה? כדאי לכם!!

https://www.dandanbolotin.co.il/blank-7

הספר המומלץ בעברית על הסיפור כולו - אנדיורנס

https://www.e-vrit.co.il/Product/9114/

זה פרק שלא ממש רוצים לעשות.

איך אומר יניב - אני אתחיל מהסוף - עידו נהרג בשביעי באוקטובר. לכאורה אין עוד מה להוסיף, כי זה באמת יכול להיראות כמו הסוף.

אבל יניב, שלהבת והמשפחה בוחרים לקום בבוקר, אפילו עם חיוך. המשימה שיניב שם לעצמו, כמו כל כך הרבה הורים לצערנו, היא להביא לעולם את הסיפור של עידו. המילים הקשות הן ״להנציח״. והוא עושה את זה נהדר. בסיפור בהיר וישיר הוא מגולל את הסיפור של עידו, את האהבות שלו, אחת מהן היא הנהיגה. וכך, יחד עם משפחת גרוטראלי, הם יוצאים למסע לזכר עידו, מסע שעידו לא הספיק לעשות בגרוטאה שרכש. זאת דרך יפה גם להציג את המפעל הזה שנקרא ״גרוטראלי״. מסעות בשטח באמצעות כלים שהם הכי רחוקים מרכבי שטח. רעיון שכבר כמעט 10 שנים מתנהל באינטנסיביות ומביא אוהדים רבים לתחום והרבה פעילויות חברתיות.

תודה לחגית זיידנר, ״מנכלית הגרוטראלי״ על החיבור הזה ונתינת הבמה ליניב

קישור לדף הגרוטראלי

בשנת 2009 לקראת יום ההולדת ה-60 שלו יוני בן שלום החליט לחצות את השלט הפנימי המכריז ״גבול לפניך״. יוני הוא אולי לא הראשון לצאת למסע של חציית יבשת אמריקה מהנקודה המיושבת הצפונית ביותר באלסקה (מפרץ פרודו) לדרום היבשת ואושואויה, הנקודת המיושבת הדרומית ביותר בדרום אמריקה, ארגנטינה.

אבל, יוני ״תקף״ את הפרוייקט הזה ביסודיות שאין שניה לה, בתכנון קפדני ומדוייק ותיעוד סופר מפורט שאיפשר לי ולהרבה אחרים בזמנו, לעקוב בצימאון רב אחרי המסע המדהים שנמשך כ-7 חודשים ונמתח על פני עשרות אלפי קילומטרים. את המסע הוא תיעד על גבי אתר שהקים - הרפתקה דוט קום (harpatka.com) שהפך מאז לקהילה עצומה דרכה מתעדים רוכבי אופנוע ישראלים את המסעות הארוכים שלהם על גבי הגלובוס.

יוני אינו מגדיר את עצמו כ״רוכב אופנוע״. הוא קודם כל הרפתקן, איש מסעות ואדם של מפגשים אנושיים. דרך הסיפורים שלו מקבלים שוב ושוב את זריקת האופטימיות הזאת של התקווה והאמונה שיש משהו בסיסי, חם וטוב בחיבור בין אנשים, במיוחד אלה הנמצאים במסע.

יוני הירצה מאות פעמים על סיפורו האישי ומזמין את המעוניינים ליצור איתו קשר ולהזמינו להרצאות נוספות. אם אתם גם מתכננים מסע רכוב ארוך תוכלו ליצור איתו קשר -הוא זמין לדיבור והתייעצות ומספר הטלפון שלו: 0544-947489

מה מביא בחור צעיר, בקושי בן 30, ללכת למדינה לא שלו ולבנות בה שביל חדש שחוצה אותה לאורך מאות ובהמשך גם אלפי קילומטרים?

שביל ארוך הוא לא משחק ילדים ויובל ילין יודע את זה ומביא חזון מרתק שהוא מתמיד בו כבר 3 שנים. הוא בדרך למפעל תיירותי מרשים שמחבר בין המטיילים, לשטח ולקהילות המקומיות.

בחדרים אפלוליים הוא מדפדף בין ספרי מפות ענקיים מהתקופה הסובייטית ומחבר עמק לעמק, הר לעמק, לכדי שביל ארוך ומאורגן שהוא יוצא לבדוק כל מטר ממנו במו רגליו.

איך הגיע לזה, מה הביא אותו לשם ומה הוא מתכנן להמשך. על כל זה הוא מספר לי בשיחה ארוכה שחושפת היסטוריית הליכה ארוכה שהתחילה די מוקדם.

אפשר ליצור קשר עם יובל דרך האתר של שביל ה-KNT

https://www.kyrgyznomadtrail.com/

הצורך לתעד תמיד סיקרן אותי. בעיני, במידה רבה, זו תעסוקה שגוזלת אנרגיה ומסיטה אותי מהמסע עצמו, מההתבוננות. כשמדובר בתמונות סטילס זה דבר אחד אבל צילום וידאו הוא משימה תובענית מאד ברמה המחשבתית ואצל רון גם ברמת משקל הציוד. ניפגשתי עם רון ברק שמשלב כבר שנים רבות בין אהבת ההליכה שלו לצורך האובססיבי ממש ליצר סיפור במסעות. אצל רון, אם ההליכה אינה מלווה בתיעוד ויצירת סרט, סרט ממש, הוא מרגיש פיספוס.

בשיחה רון מספר על התהליכים שעוברים אצלו בזמן המסע, על החיפוש המתמשך לסצינות מצולמות, על הצורך והתשוקה לספר סיפור.

אפשר לומר על רון שהוא ״צלם של פעם״, שמרני קצת בגישתו. אבל רון לא מצלם לשם פרס או להוכיח משהו - הצילום שלו לגמרי בשביל עצמו ועדין, הוא מצא את שביל הזהב שרותם את אהבת היצירה שלו, לפרנסה שמאפשרת לו להסתובב בעולם כבר כ-30 שנה ברצף, בתדירות שתעורר קינאה אצל רוב האנשים.

אפשר לראות עבודות של רון בדף הפייסבוק שלו ״סרטים עם ברק״

סקיפריות יש לא מעט, אבל כמה באמת מהן מחזיקות סירה בבעלותן? לפי ליאורה לוי ממש מעט. אצל ליאורה כלום לא שיגרתי ואת המסע שלה אפשר לסכם רק בדרך אחת - הים הוא הקו המנחה של חייה והכל סובב סביבו, מהלידה.

הסיפור של ליאורה הוא מסע איטי הבונה את עצמו שלב אחרי שלב למה שעוד יקרה בעתיד כנראה - חיים מוחלטים בים ונדודים על פני המים. בינתיים היא מתארת בצורה חדה ומדוייקת איך זה נראה כשהים זורם בעורקים...

מוזמנים לבלוג של ליאורה - https://seaplusplus.co.il/

אתוס או Athos הוא ההר הקדוש המתנשא לגובה 2000 מ׳ ונמצא בקצה של הלשון המזרחית מבין 3 הלשונות של חלקידיקי, איזור הנופש הפופולרי ביוון. יש פער עצום בין החופש המשכר באיזורי הנופש ללשון השלישית, אתוס, השייכת לכנסיה היוונית האורתודוכסית. אתוס מתנהלת כישות ניפרדת, כמעט מדינה, עם צורך באשרת כניסה מיוחדת והמון הגבלות. מדובר בשטח נזירי וככזה הוא שזור מבני מנזרים מדהימים בני למעלה מאלף שנה. מתוקף היותו מסוגר כל כך עם הגבלות רבות - מדובר באיזור שאינו מתועד כמעט, בטח לא מבחינה ״טיולית״. לבנות מסלול הליכה רציף של 4 ימים היה בהחלט ללכת על המון אי וודאות וכך מתגלות אינסוף הפתעות.

חשוב להזכיר שתחת מסך הציפורו ששתינו תוך כדי הקלטת הפרק, שכחנו לציין כי עובדה חשובה שגילינו במהלך הביקור היא שתוכנית ב׳ שלנו - במידה ונפספס את המעבורת האחרונה, לא ניתנת בפועל ליישום. הכניסה הרגלית לתוך חצי האי אינה אפשרית היות ויש גדר ארוכה שמונעת זאת. הדרך היחידה היא באמצעות מעבורת וכדאי לתכנן על זה היטב. תמיד אפשר גם לקחת סירה פרטית שתקפיץ אתכם לאחת הנקודות בחצי האי.

הקמינו דה סנטיאגו. קמינו - דרך. דווקא המסע הספציפי הזה, מסע עולי הרגל הנוצרי, הפך להיות סמל למסעות. דרך עולי רגל שלכאורה אין בה המון משותף לטרקים, למסעות טבע עוצמתי. הקמינו דה סנטיגו היא דרך פשוטה, עירומה מריגושים. איש אחד כתב - במקום בוא אתה לא הולך בטבע עוצמתי אתה צריך לפגוש בעיקר את עצמך. ואולי זו הסיבה שהקמינו, הדרך הפשוטה נטולת היומרות מצליחה לזקק את מהות המסע. גולן רייס לקח את כל התובנות האלה וברגישות מופלאה כתב מחשבות שהפכו למילים מרגשות שנוצקו לתוך ספר - ״בדרך לסנטיאגו״. אחרי 27 פרקים בא גולן רייס ועוזר לי סוף סוף לדבר לעומק על מהות המסע, לגעת בדברים קצת רוחניים ומופשטים יותר ולחבר את הכל לכדי רעיון אחד שעובר במשותף בין כל האנשים היוצאים למסעים בהליכה ברגל.

קישור לספר של גולן ״בדרך לסנטיאגו״

יש אנשים שלוקחים את המסעות שלהם למקום קצת יותר מובנה. אתם יכולים להיתפס לזה שקוראים לזה ״מירוץ״ אבל בסופו של דבר כמו בכל מסע טוב, אתה בסך הכל מול עצמך. יוסי יהלום יצא גם הוא לפגוש את עצמו בחולות של הסהרה. להגיע למקום כל כך קיצוני כמו הסהרה זה בעיקר אפשרי במסגרת מובנית כמו מרתון החולות למשל, אירוע מיוחד שהוא אמנם מאורגן אבל חובה עליך כמשתתף לשאת את הכל עליך, אתה לא מקבל כמעט כלום מהמארגנים, בטח לא אוכל. המאמץ שמושקע בלהפחית משקל באירוע כזה שבכל זאת דורש קצת לרוץ כדי לעמוד במינימום, הא אדיר. המשמעות של ״כל גרם נחשב״ היא הרבה יותר אינטנסיבית מכל הפחתת משקל של מטייל רגיל. מה עובר עליך ב-7 ימים של חול אינסופי, דיונות, אפיסת כוחות ונפילה לתוך שינה תוך כדי הליכה/ריצה? יוסי ישב איתי לשיחת קצוות אמיתית.

קישורים לדברים שמוזכרים בפרק:

אופיר ורדי - רץ למרחקים ארוכים מאד שמספק אתר נהדר עם תיעוד של מסלולים וציוד

יניב שושן ובית הספר לריצת הרים - מעביר בין השאר סדנאות לשימוש במקלות הליכה/ריצה

וכמובן - מרתון החולות, האתר הרישמי

אבא של עומר נפגע במלחמת יום הכיפורים ובגיל 20 מצא את עצמו על כיסא גלגלים. בשלב מסויים עומר החליט שגם לאבא שלו מגיע טרק ״אחרי צבא״. מכאן צמח עסק חברתי בשם ״פאראטרק״, עסק עם מסר חברתי ענק המחבר בין אנשים שיוצאים לטרק ״כרגיל״ לכאלה שזקוקים למכשיר כמו הטרקר, הנותן להם אפשרות לחוות גם טרקים כמו טיפוס על הקלימנג׳רו. למעשה - כמעט ללא הגבלות. זה לא עניין של צד נותן וצד מקבל אלא טרק משותף. איך זה עובד? איך העסק צמח? מלא סיפורים מרגשים היו כאן. עומר בנה כאן דבר עם משמעות עמוקה.

האתר של פאראטרק

https://www.paratrek.org/