הפודקאסט של איתי סגל – Détails, épisodes et analyse

מתן פרץ מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד הכוכבים העולים של הסטנדאפ הישראלי, אמן שצמח בשנים האחרונות מהופעות קטנות לקהל הולך וגדל עד שהיום הוא כבר מופיע באולמות הגדולים בארץ. מתן מביא לבמה קול אישי, חד ולא מתייפייף. אבל הרבה לפני האולמות והביטחון שעל המיקרופון,הוא מספר על ילד מקריית ארבע שניסה להבין איפה הוא שייך, ועל הדרך הארוכה שעבר עד שהעז לקרוא למה שהוא עושה ייעוד.פרץ חוזר לילדות בבית לא דתי לסביבה ישיבתית, לדיסוננס של מציאת זהות אישית למסגרת דתית קשוחה, ולתהליך היציאה בשאלה שלא התרחש כרגע אחד דרמטי אלא כסדרה של שאלות קטנות. ומסביר שלמרות שהוא כבר לא חובש כיפה הוא עדיין עושה שיחה יומיומית עם אלוהים.הוא מספר על השנים שבהן הרגיש אבוד, על התקופה שבה ישן באוטו, ועל הרגע שבו הבין שהקרקעית איננה סוף אלא נקודת זינוק. משם נולד הסטנדאפ, לא כבריחה אלא כהבנה פתאומית של ייעוד. על הרגע כמעט בגיל שלושים שהוא עלה לבמה והרגיש לראשונה שהכאב קיבל משמעות. בהמשך השיחה עולה גם הנושא של חיפוש אחר זוגיות. פרץ מדבר בכנות על הרצון בקשר יציב, על הפחד להכניס מישהי לעולם שנע בין הופעות, חוסר יציבות ושבו הוא יודע שהסטנדאפ תמיד יהיה במקום הראשון .השיחה מתעכבת גם על הבחירה לעשות סטנדאפ נקי, על הופעות מול קהלים דתיים, בנות שירות ומשפחות, ועל ההחלטה לא לוותר על עומק גם בתוך קומדיה. פרץ מדבר על המתח בין הדמות הבימתית הבטוחה לבין האדם הפרטי שמפחד מחשיפה רגשית, ועל הפער בין הביטחון שעל הבמה לבין המבוכה שמגיעה כשמדובר באינטימיות אמיתית. לרכישת קפסולות אלומניום של לור בהנחה של 10% עם קוד קופון Allin לחצו כאן -https://www.lor-espresso.co.il/?utm_source=ALL_IN&utm_medium=Podcast&utm_campaign=Itay_Segal&utm_id=ALL_IN

ממש רגע לפני יום הולדתו ה-26 יהונתן מרגי מתיישב לשיחה עם איתי סגל מתוך נקודה שבה הקריירה כבר רצה קדימה, אבל החיים עצמם דורשים עצירה. הפרק נפתח בהחלטה שלו לפצל את החיים בין ישראל ללוס אנג'לס, לא כמהלך יחצני אלא כמצב קבוע שמערער שגרה, מרגי מדבר על חיים שמתנהלים על מזוודה, ועל ההבנה שאין לו נקודה אחת יציבה להישען עליה.דרך האזנה לשירים באלבום החדש שלו הם נוגעים ושואלים שאלות לגבי כל תחנות חייו, כולל הקשר עם המשפחה והאחיות, ותחושת האשמה שמלווה כל נסיעה וכל חזרה. הוא מדבר על המרחק שלא מפחית את האחריות שלו כלפי האנשים שהוא אוהב, על הצורך להיות נוכח גם כשאתה פיזית רחוק, ועל הפער בין מי שהוא ליד המשפחה לבין מי שהוא בתוך תעשייה בינלאומית תובענית.משם הם עוברים לעבודה עצמה. מרגי מפרט על עבודה עם מפיקים וכותבים בחו"ל, על פגישות שמנסות לזקק אותו למוצר ברור, ועל ההתעקשות להשאיר לא מוגדר עד הסוף. הוא מדבר על הלחץ להמשיך לייצר להיטים, ומנגד על החשש להיתקע על נוסחה מצליחה.הם מדברים גם על הזוגיות שלו בתוך חיים שמנוהלים לפי לוחות זמנים צפופים וטיסות. תוכפות מרגי מתאר קשרים שנמדדים לפי זמני חזרה לארץ, על פרידות שהתחילו כזמניות והפכו לקבועות, והקושי להתחייב כשאין אופק ברור. הוא מדבר על בדידות שלא נעלמת גם בשיא ההצלחה, ועל הצורך לשמור על פרטיות ולא לפרק חוויות אישיות לשמות וכותרות.חלק משמעותי בפרק מוקדש גם להיותו ישראלי בחו"ל בזמן מלחמה. מרגי מתאר מפגשים יומיומיים שמאלצים אותו להסביר, להצדיק, ואיך המרחק לא מקל על המחשבות והדאגות על הארץ . בתוך זה הוא מדבר על האחריות שהוא מרגיש כאמן ישראלי ועל הפחד לא לאבד את הקשר למקום שממנו יצא.

אחרי שלושה עשורים שבהם המסעדה שלהן הפכה למוסד תרבותי, הן מדברות על החיים מאחורי המטבח, על השותפות שנולדה כמעט במקרה, ועל מה צריך כדי להחזיק קשר יצירתי, עסקי ורגשי לאורך זמן.

השיחה הולכת למקום הכי חשוף בקשר ביניהן: טיפול זוגי שנעשה לא בין בני זוג אלא בין שתי נשים שבנו יחד יצירה. הן מספרות על רגעי העייפות, על ההחלטה לסגור לסגור, על השותפות שמחזיקה קושי והומור וגם הרבה רגעים של שתיקה. ועל ההבנה שהמסעדה הייתה ישות בפני עצמה, שדרשה טיפול כמו כל קשר ארוך ומורכב.

אורנה ואלה גם נוגעת גם בתפיסה הקולינרית שהפכה אותן לשם דבר. הן מדברות על האינטואיציה שבישול, על טעויות שהובילו למנות קלאסיות ואיך זה אנשים לא מצליחים לשחזר בבית מתכון שנראה כל כך פשוט על הנייר? על עשרות גברים ונשים שבחרו לצאת מהארון דווקא אצלן, וההבנה שהמסעדה הייתה הרבה יותר מצלחות, מתפריטים ומעיצוב. היא הייתה מרחב שמאפשר לאנשים להיות מי שהם.

בהמשך הן מדברות על הסרט התיעודי של הבמאי תומר היימן שעקף כל צפייה, על ההלם שחשו כשראו את עצמן על המסך מדי קרוב, ועל האנשים שיצאו מהסרט ובכו בלי שאי פעם אכלו אצלן. בסוף הן מדברות על החיים שאחרי הסגירה. על קדרות, על תהליכי היצירה שפתאום מתגלגלים לגוף ולחומר, על בישול ביתי שלא חייב להרשים אף אחד, ועל הכוח שבפרידה. לא סגירה טראגית, אלא שינוי צורה של משהו שלא נעלם אלא פשוט חי עכשיו אחרת.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

בת חן סבג מגיעה לשיחה עם איתי סגל וחושפת את מי שהיא באמת: ילדה שגדלה מהר מדי, אישה שמנסה לבנות את עצמה מחדש ויוצרת שמבקשת להחזיק בשליטה בעולם שמטלטל אותה בלי הפסקה. בת חן חוזרת לילדות שהרגישה בה בת ארבעים בגוף של בת שתים עשרה, ולמערכות יחסים שבהן פחדה להיות כלואה ולכן למדה לברוח עוד לפני שהתחילה.

השיחה נוגעת ברגע שבו הכתיבה הצילה אותה והפכה לעוגן שמחזיק אותה במקום. היא מספרת על הצורך לכתוב לעצמה תפקידים שאף אחד לא נתן לה, על הדמויות שחיות במקומה את הבלגן שהיא לא מרשה לעצמה לגעת בו בחיים, ועל היכולת לפרוק על הדף את מה שלא יוצא בקול רם.

הם מדברים גם על עולמות הרוחניות, הריטריטים והחיפוש אחרי הארה, אל ההשראה ל"הרטריט" ההצגה החדשה שלה בקאמרי, והמתח שבין אמת לבין מה שאתה מספר על עצמך. בת חן מדברת גם על הבחירה שלא להיות אמא בשלב הזה של חייה, בחירה שהובילה אותה להקפיא ביציות לא מתוך לחץ אלא בשביל השקט הפנימי. היא מתעכבת על הלחץ החברתי שנשים צעירות גדלות בו בישראל ועל החשיבות של ללמד ילדים ובני נוער לזהות מערכות יחסים רעילות עוד לפני שמלמדים אותם אנטומיה בסיסית.

ובין כל אלו עולה גם שיחה על זהות ומיניות, על הרצף שכל אחד נמצא עליו, על הצורך בהתאהבות עמוקה כדי להרגיש משהו, ועל הפחדים שמקיפים כל קשר חדש.

לפרטים נוספים על הצ'ק אפ של מנורה מבטחים לחצו כאן https://apps.menoramivt.co.il/CheckUp/SignIn.aspx?Mode=2&token=8374-329847-234872-456456&utm_source=all_in&utm_medium=all_in&utm_campaign=all_in

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

חלי גולדנברג מתחילה את הפרק באופן שהצליח להפתיע אפילו את איתי , היא שולפת שלט שנועד להזכיר לה שלא מדובר בעוד פגישה עם דורית הפסיכולוגית אלא בראיון ולמרות זאת השיחה של איתי וחלי מצליחה להיות עמוקה ומרגשת ובעיקר נותנת מקום לחלי קצת אחר ממה שהתרגלנו לראות עד עכשיו.

השיחה נפתחת בנקודת המפנה הגדולה בחייה בגיל 16 וחצי, כשנכנסה לסטודיו צילום וגילתה מול העדשה מקום בטוח שהעניק לה שקט שלא מצאה בשום מקום אחר. היא משתפת בתחושה של כוח שלא ידעה שהיה לה, ובהבנה המאוחרת שהייתה יכולה למנף אותו הרבה יותר.

חלי מדברת גם על הגוף, על הזקנה של אמא שלה שמטופלת סיעודית, על ההסכם עם בתה איה לגבי היום שבו אולי תאובחן בדמנציה, ועל המאבק מול "המבקר הפנימי" שלא אוהב צלוליטיס ומתקשה לקבל את סימני הגיל.

היא גם מתארת רצון לאהבה שלא התממשה כמו שחלמה, לצד זהירות של אישה עם צלקת ופוסט טראומה, ומספרת בכנות על הרצון לאהוב שוב בלי לפחד. בשיחה נוגעים גם ביחסי אם ובת, ברצון לא להיות דמות דהויה מאחור אלא אדם חי ונוכח שילדה יכולה לראות באמת. בהמשך הם מדברים על הקול הפוליטי שלה, על חוסר האמון במה שקורה בישראל, ועל האופטימיות הילדית שממשיכה להתעקש לראות טוב גם כשקשה.

חלי גם משתפת על ההווה: שני סרטים חדשים, על הדמות שהחזירה לה את חדוות המשחק, ואודישן גדול שיכול להפוך לתפקיד חייה. וגם על חלומות שממשיכים לחכות לה, כמו תערוכת הצילומים מהאייטיז, קפסולת בגדים לנשים בנות 70 וספר סיפורים קצרים שהיא מחפשת את האומץ לסיים.

זהו פרק שמאפשר לראות את חלי גולדנברג כמו שהיא באמת: אישה שמבקשת לספר את עצמה בלי מסננים, בלי פוזה ובלי פחד.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

רגע אחרי ההצלחה הגדולה של מקום שמח, נועה קולר מגיעה לשיחה מלאה בכנות, על היצירה החדשה שלה והחיים עצמם שמתערבבים זה בזה. רגע אחרי שכולם מדברים על מקום שמח, היא מדברת על הפחד מהכתרות גדולות, על המאמץ להישאר יציבה בתוך ההצלחה, ועל התחושה שהיא עדיין קצת “ערומה בחדר אוכל בקיבוץ”.

היא גם משתפת על העבודה המשותפת עם עם רם נהרי ואיך נולד הרעיון לסדרה, על הדמות של ורד שצמחה מתוך החיים אבל קיבלה אופי משלה על המסך, ועל איך הופכים חוויה אישית למשהו שצופים מרגישים שהם חלק ממנו. בתוך כל זה צפה ומתחדדת מערכת היחסים שלה עם אמא שלה: קשר קרוב, חשוף, כמעט ללא גבולות, כזה שבו הכל נאמר.

היא מדברת על החרדה מהיום שבו אמא שלה לא תהיה שם יותר, על הידיעה שההתבגרות של ההורים היא גם מראה ישירה להתבגרות שלה, היא גם מדברת על הזוגיות שלה בחופש שהיא מחפשת מול הרצון לרצות, בשיחה המתמשכת עם תום, בטיפול הזוגי שמחזיק אותם כבר שנים, ובשאלה הגדולה האם הנכס והילדים מספיקים, או שצריך לבחור אחד בשני בכל יום מחדש.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

ג׳וזי כץ היא לא רק אחת הנשים המזוהות ביותר עם הפסקול הישראלי, אלא גם דמות שמגלמת חיים שלמים של אומץ, כאב, יופי והומור. בשיחה אישית ומרגשת היא חוזרת עם איתי סגל אל הרגעים הגדולים של חייה, מהחלונות הגבוהים ועד השנים באמריקה, מהאהבה הגדולה לשמוליק קראוס ועד ההחלטה לברוח ממערכת יחסים אלימה ולקחת אחריות על חייה ועל ילדיה.

היא מדברת בכנות נדירה על ההתבגרות, על הגוף שמשתנה, על ההתמודדות עם מחלות, וגם על הפחד מהמוות פחד שהיא למדה להניח בצד. ג׳וזי מספרת על הבחירה שלה שלא לבדוק, שלא לרדוף אחרי תשובות רפואיות, אלא פשוט לחיות. מבחינתה, החיים עצמם הם המתנה, והשלווה היא הדרך היחידה באמת להחזיק בהם.

ובין לבין, ג׳וזי כץ מזכירה למה כולנו עדיין אוהבים אותה: בזכות הלב הפתוח והחיוך המדבק.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

עמנואל אלבז פלפס, עיתונאית, כתבת ומגישת טלוויזיה, שנולדה בצרפת ועלתה לישראל, מגיעה לשיחה אישית עם איתי סגל על המקום של עיתונאים בתוך מציאות מתמשכת של מלחמה, ועל המורכבות של הסיפור הישראלי כפי שהוא נראה מבפנים ומבחוץ.

במהלך הפרק הם מדברים על התפקיד של התקשורת בעיצומה של המלחמה בעזה שעדיין לא באמת הסתיימה, ועל המעמד הייחודי שלה כאשת תקשורת שעובדת גם בישראל וגם בחו"ל ועל הניואנסים של השיח המקומי לבין המבט הזר של התקשורת הבינלאומית ועל הפרספקטיבה שזה מספק לה.

עמנואל משתפת גם בחוויה האישית שלה בין שתי הזהויות, הישראלית והצרפתית: על העלייה לישראל, הגעגוע למשפחה ולחברים שנשארו בצרפת, ועל הדרך שבה היא מתמודדת עם השינויים שעוברת אירופה בשנים האחרונות, ובעיקר עם גלי ההגירה והמתחים שהם יוצרים. היא מספרת על הטיול האחרון שלה עם הילדים לפריז, על החשש לתת להם לדבר עברית ברחוב ועל ההקלה כשגילתה שזה עדיין אפשרי.

ובין כל השאלות הגדולות והרציניות, היא גם מנפצת כמה מיתוסים צרפתיים האם באמת הצרפתים מתנשאים? האם הם מתקלחים כל יום? וכמה פעמים ביום מדברים שם על סקס?

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

מיה דגן חוגגת יום הולדת חמישים, וזה בדיוק הזמן להגיע לראיון מיוחד שפותח את העונה החדשה של הפודקאסט של איתי סגל.

המסע שלה אל גיל חמישים כלל לא מעט נפילות ופציעות, אבל גם שיאים והצלחות. התמודדות עם גמילה מהתמכרויות ובעיקר הרבה עבודה על ללמוד לקבל את עצמה.

בפרק היא מדברת על הפרידה מבן זוגה ערן, אחרי חמש עשרה שנות זוגיות וילדה משותפת, על איך הצליחו להיפרד ולהישאר חברים, בלי דרמה גדולה אלא מתוך תהליך טבעי של גדילה והשתנות לאורך של חיים משותפים.

היא גם מגדירה את הפרק הבא בחייה כ"פרק החברות": היא מספרת איך דווקא היום, לצד החברים הקרובים ביותר, היא מרגישה הכי היא. אבל גם נפתחת בכנות על פירוק חבורת החברות המפורסמות שהייתה חלק ממנה, למרות שלמעשה אף פעם לא הרגישה שם לגמרי שייכת.

בנוסף, היא מספרת על ההצגה החדשה שלה, הקומדיה "שקרים קטנים", שמסמנת עבורה חזרה לעולם הקומי אחרי שנים ארוכות. ואיך, התפקיד הזה מתחבר בדיוק לתהליך האישי שהיא עוברת, של להיות כנה לגמרי עם עצמה.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.

להיא לפיד חוזרת לרגע שבו הגננת של יעל ביתה, אומרת לה משפט שיטלטל את עולמה - יש בעיה כדי שתלכו לאבחון, והמסע שהיא עברה סביב האבחון של יעל עם אוטיזם, שהתמודדות איתו מלווה אותה עד היום, אולם בדיעבד ליהיא בעיקר הייתה רוצה להיות יותר חומלת כלפי עצמה של אותם שנים מטלטלת שגם גרמו משבר גדול ביחסים שלה ושל יאיר 

על הסיבות שמנעו ממנה לדבר על האוטיזם של ביתה במשך הרבה שנים ומה האירוע שגרם לה לשנות את דעתה.

היא מספרת גם על הפרידה מאחיה שנפטר מסרטן אלים לפני כמה שנים ,שנתן לה ולאחותה הזדמנות אמיתית להיפרד ממנה, מוביל אותה לחשוב על איך היא הייתה רוצה להיפרד מהעולם הזה ומה היה חשוב לה לעשות לפני.

היא מדברת על הסדרה שהיא עובדת עליה בימים אלו שמבוסס על ספרה רב המכר "זרות", שעוסק בנושאים שנחשבים אפלים ואיך מתוך החיים "הנוחים" שלה היא הגיעה לנושאים הכבדים שבהם עוסק הספר.

בסוף היא גם מוכנה להתייחס קצת לפוליטיקה ומדברת על אובדן המצפן המוסרי שקורה היום במדינה, על העבודה שלה עם משפחות החטופים ולמה אנחנו חייבים להחזיר אותם בשביל לתקן את הפצע בעצמנו, ועל הצורך הדחוף מבחינתה שיכנסו לפוליטיקה אנשים צעירים.

Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.